מה יקרה אם הכנסת תבטל את הדמוקרטיה?

לאחרונה חידש ובישר לנו פרופ' יצחק זמיר אבחנה תיאורטית חשובה והתבוננות מקורית במציאותנו הפוליטית, בבואו לתקוף את הרפורמות של שר המשפטים לוין.

לטענת זמיר, "ישראל, יותר משהיא דמוקרטיה פרלמנטרית", כסברתנו המוטעית עד כה, "הרי היא דמוקרטיה קואליציונית". ראש הממשלה שולט כאן ביד רמה בממשלה. ובאמצעות המשמעת הקואליציונית, הוא ועושי דברו השרים שולטים ללא מצרים בכנסת.

לפי הפרופ' נשוא הפנים (יועמ"ש לממשלה ושופט עליון לשעבר!), יוצא שלוין בא לבצר שלטון יחיד של ראש ממשלה דיקטטורי, ולא להגן על ריבונות העם באמצעות הכנסת הנבחרת. זה מפחיד מאוד, אבל חסר שחר.

זמיר לא שמע כנראה על דמוקרטיות פרלמנטריות וקואליציוניות בעולם. הכנסות בשנות האלפיים כנראה לא היו מודעות לדיכוי שבמשמעת הקואליציונית, לפי זמיר, כשהן הפילו את ראשי הממשלות ברק, אולמרט ובנט. זמיר לא שמע את רעש הממשלות הנופלות כאן בקולותיהם של חברי כנסת מ־1951 ועד 2021.

לא היה טעם להגיב ל"חידוש" התיאורטי והאמפירי המופרך של זמיר, לולא הוא היה ביטוי אופייני לדיון הנמוך של תוקפי לוין ולבורותם במדעי המדינה, בפילוסופיה פוליטית, בהיסטוריה פוליטית ובהיסטוריה של מדינת ישראל.

בזו אחר זו הוטחו בלוין טענות זולות, תלושות ורגשניות. תכליתן העיקרית היתה להפחיד את הציבור, שבאופן טבעי אינו בקי בתורת המשטרים או בפילוסופיה פוליטית. דרך הטיעון הטיפוסית - שהופגנה לאחרונה גם בנאומה של נשיאת ביהמ"ש העליון אסתר חיות לפני ימים אחדים - היא לטפח מצג שווא כאילו אנחנו חסרי אונים מול הממשלה האימתנית השולטת בנו, ורק בג"ץ מצילנו מידה.

האמת הפוכה. לציבור בישראל יש מנופי כוח חזקים נגד הממשלה והכנסת, ועשרות שנים הוא מפעיל אותם בהתמדה, מראשית המדינה והרבה לפני שבג"ץ הושלט עלינו. הציבור מקים נגד הממשלות מחאות אפקטיביות ביותר. נציגיו מפילים אותן כרצונם. מפלגותיו בכנסת מקנות לו יכולת לאכוף רצונותיו על הממשלות. מפלגות מאבדות את השלטון בבחירות.

כל זה נכון על שתיים מזרועות השלטון - הממשלה והכנסת, הרגישות לדעת הקהל מאימת הבחירות הקרבות. לעומת זאת, זרוע אחרת של השלטון, הרשות השופטת, חייבת להיות משוחררת מאימת הציבור, בשבתה בדין. ודווקא בגלל אי־תלות הכרחית זו, חיוני שנציגי הציבור יוכלו לבדוק מי יהיו אותם שופטים שאחרי היבחרם יהיו בלתי תלויים, ולבחור אותם לפי השקפותיהם המשפטיות וערכיהם.

כיום נציגינו לא יכולים לבחור שופטות כמו פרופ' רות גביזון ופרופ' נילי כהן. "זכות" וטו אלימה על בחירתן נמסרה לשופטים כמו ברק או בייניש. אבל בדמוקרטיה, הסמכות האחרונה לבחור שופטים חייבת להיות בידי נציגי הציבור, ובייחוד כשיש לשופטים סמכות לפסול חוקים.

קל וחומר שחיוני לסייג - לא לבטל - את סמכותם של שופטים כשהם פוסלים חקיקה של נבחרי הציבור בכנסת. סמכות פסילה ללא סייג היא שלטון ללא מעצורים, שלטון אוליגרכי של מעטים, שהתקרבנו אליו מפאת ההפיכה המשפטית של ברק. מפלגות הקואליציה הודיעו לבוחרים על תוכניותיהן להרחיק אותנו משלטון של מעטים, וזו חובתן הדמוקרטית להגשימן.

אז "מה נעשה אם הכנסת תחליט להנציח את עצמה ולבטל את הבחירות?" - זו הפחדת שווא מניפולטיבית. ראשית, חברה פוליטית אכן יכולה להגיע לשפל כזה, כשנציגי הציבור ומשרתיו יבגדו בו וישליטו עליו רודנות - אבל אז שום בית משפט לא יועיל נגד הבגידה. רודנים אינם מתרגשים משופטים. נגדם נדרש כלי אחר: ציבור ריבוני, שאותו לוין בא לחזק.

שנית, וחשוב יותר: התרבות הדמוקרטית מוטמעת כאן. היא מושרשת עמוקות בתנועה הציונית ובתרבותנו הפוליטית, מראשיתה ועד היום. הישראלים הם שיגנו על הריבונות שלהם - גם משתלטנות המשפטנים.