כמה אכפת לערבים מהר הבית?

ראש הממשלה החדש־ישן בנימין נתניהו ושותפיו בעולם הערבי, ובעיקר במדינות המפרץ, צלחו את המהמורה הראשונה שנקרתה בדרכם כבר בשבוע הראשון לכהונת הממשלה: עלייתו של השר בן גביר להר הבית. מכל עבר נשמעו אמנם גינויים ומחאות, מצוות אנשים מלומדה, והאמירויות אף קיבלו על עצמן את תפקיד "החניך התורן" והגישו בשמם של הפלשתינים תלונה קנטרנית ומיותרת למועצת הביטחון, אבל המסר הערבי היה ברור: נעשה הכל כדי לא להניח לשאלה הפלשתינית לשוב ולכפות עצמה על סדר יומנו, ולהשקיע אותנו מחדש בסכסוך חסר תוחלת עם ישראל.

יש להניח שמדינות ערב היו שמחות אם לשאלה הפלשתינית היה נמצא פתרון כלשהו, שהיה מנטרל אחת ולתמיד סוגיה טעונה זו, המאיימת להתלקח ולהצית בכל פעם מחדש את האזור כולו. אבל אין לטעות - הן לא מגלות כל עניין בפלשתינים ובתביעות שלהם מישראל. ובכל זאת, בדעת הקהל הערבית, המפולגת והשסועה בדרך כלל סביב כל עניין ודבר, תופסת השאלה הפלשתינית מקום של כבוד שממנו מתקשים המשטרים הערביים להתעלם. משום כך הן זקוקות לשיתוף פעולה מצידה של ישראל, שעניינו גילוי של איפוק והימנעות ממופעים מתוקשרים לצורכי פנים שמאחוריהם אין ממש, אך שעלולים להביא להתלקחות מיותרת.

אפשר, אמנם, להסכים עם הטענה שלפיה הסטטוס־קוו המתקיים כיום בהר הבית אינו נוח לישראל, ושיש בו לא רק פגיעה בחופש הפולחן הדתי של יהודים, אלא גם ובעיקר התעלמות מחשיבותו של ההר לעם היהודי. אבל מנגד, משמעותו של הסטטוס־קוו הוא שישראל היא הריבון השולט בפועל בשטח, ובכך מכיר גם העולם הערבי. המאבק המתלקח חדשות לבקרים בהר הבית לא נוגע לשליטה בפועל בהר, אלא עניינו מפגני ראווה ותדמית תקשורתיים, ולא פעם גם פרובוקציות של הצד הפלשתיני, שאין בהם כדי לשנות באמת את המצב בפועל.

יש בישראל המבקשים לשנות מן היסוד את הסטטוס־קוו שבמסגרתו נתון ההר כמקום קדוש לניהולם - אך לא לשליטתם - של אנשי דת של הווקף המוסלמי. אלא שהסיכוי לכך לא גדול, מה גם שבעבר החמצנו יותר מפעם אחת את ההזדמנות לחולל שינוי כזה.

בפעם הראשונה הוחמצה ההזדמנות כשישראל כשלה בימים הראשונים שלאחר הקמת המדינה, במאי 1948, בניסיונותיה לכבוש את העיר העתיקה שבה הרובע היהודי והר הבית. גם מאוחר יותר, משהכף במלחמה נטתה לצידה, בחרו מנהיגי ישראל להעניק עדיפות לסוגיות אחרות שעל סדר היום - ביסוסה של המדינה שזה עתה נולדה, הבטחת הגבולות וקליטת העלייה ההמונית - וכך הותירו את המשימה של שחרור הארץ כולה לדורות הבאים.

בפעם השנייה הוחמצה ההזדמנות כשירושלים שוחררה ביוני 1967, אך ממשלת ישראל בחרה להותיר את ההר בניהולו של הווקף. בדיעבד היתה זו החמצה היסטורית, בבחינת בכייה לדורות, כי באותם רגעים היסטוריים יכלה ישראל להכתיב את תנאיה ולקבוע סטטוס־קוו חדש בהר, בלא צורך להתחשב במדינות ערב שאסרו עליה מלחמה. מאז דבקו כלל ממשלות ישראל בסטטוס־קוו שנקבע ביוני 1967, ואחדות מהן אף הרחיקו לכת, ובעת שניהלו משא ומתן עם הפלשתינים הביעו נכונות לוותר על השליטה בהר.

כיום איש לא דורש מישראל לוותר על השליטה בהר הבית, והעולם הערבי והפלשתינים משלימים, הלכה למעשה, עם נוכחותה בו. כל שאנו מתבקשים הוא להפגין איפוק ולשמור על הסטטוס־קוו, שיש בו, כאמור, לא רק צללים, אלא גם נקודות לחיוב. אפשר אמנם להתווכח על פרט כזה או אחר של הסטטוס־קוו בהר הבית, אבל ראוי לזכור כי חשובה לא פחות היא השמירה על הבית עצמו, על מדינת ישראל ועל האינטרסים שלה, הממוקדים כיום בקידום יחסיה עם העולם הערבי ובכינון חזית אחידה מול איראן. אלו יעדים בני־השגה ולהם יש להעניק עדיפות, כפי שעשה בן־גוריון בשנת 1948, וכפי שבחרה לעשות בסופו של דבר גם הממשלה הנוכחית.