ראש לשכת עורכי הדין אבי חימי, היועמ"שית גלי בהרב־מיארה ואנשי "מחאת הגלימות" - גשם של משפטנים ניתך על ראשינו ומזהיר אותנו מבוקר עד ערב מפני קץ הדמוקרטיה. גם אני לא נהנה מהמחשבה על שר בכיר שתמונת הרוצח גולדשטיין התנוססה בביתו, וגם אני לא אוהב את זה שהממשלה הנכנסת, כמו היוצאת - נשענת על הקצוות. אבל דווקא זעקת המשפטנים מותירה אותי אדיש לחלוטין, בזכות חוויה שעברתי כמוזיקאי צעיר: לפני כעשרים שנה הזדמנתי לאולפן של כוכב גדול בשמי הרוק הישראלי. מה זה גדול? ענק! אחד שההופעות שלו מילאו אצטדיונים במשך שנים, ובצדק. בדחילו ורחימו השמעתי לו את השיר שעמדתי להוציא אז לרדיו. כך בערך התנהלה השיחה:
"אז מה אתה אומר?"
"בוא'נה אחי - סאונד תופים מדהים, מי ניגן?"
"טל עמירן".
"לא מכיר. כל הכבוד!"
"אבל מה אתה אומר על השיר?"
"לא יודע. כבד כזה. הרבה טקסט. זה לא להיט, אם זאת השאלה..."
יצאתי משם קצת מעורער, אבל הוצאתי את השיר לרדיו בכל זאת. במשך שלושה שבועות השיר באמת לא נכנס לפלייליסט של גלגלצ. העורכים המוזיקליים הקשיבו לו כנראה באותה צורה שבה המוזיקאי המנוסה הקשיב לו, אבל בקול ישראל השמיעו אותו מדי פעם, וכל השמעה כזו שלחה המון חיילים להתקשר לגלי צה"ל ולבקש לשמוע את השיר על הבחור שמתאהב בשחקנית. כך הפך "רנה" לאחד הלהיטים הגדולים שלי.
כשם שמוזיקאים מובילים וגם עורכים מוזיקליים לא תמיד יודעים להקשיב לשירים כמו שהקהל הפשוט מקשיב להם, גם משפטנים מובילים לא מבינים את המושג "דמוקרטיה" כמו שהאדם הפשוט מבין אותו, ובשני המקרים האדם הפשוט צודק, מפני שהוא זה שצריך באמת את השירים כדי שיתארו את חייו והוא זה שצריך באמת את הדמוקרטיה כדי שתשמור עליו.
המשפטנים הבכירים לא מבינים שבעיני רוב אזרחיה, ישראל כבר מזמן אינה דמוקרטיה אלא אנרכיה, שלא מסוגלת עוד לשמור על זכויות האדם הבסיסיות ביותר. קחו לדוגמה את הזכות לקניין: איזו זכות קניין יש לחקלאי או לקבלן הישראלים שמוצאים את הטרקטור או הבאגר שלהם שרוף בבוקר, ונאלצים לספוג נזק של מאות אלפי שקלים? איזו זכות קניין יש לתושבי הדרום או עמק חפר, למשל, שסתם רגילים לא למצוא את האוטו בבוקר? ועוד לא דיברנו על זכות האדם הבסיסית לחיים, זכות שכל מי שנאלץ לנסוע בכבישי הדרום מהמר עליה באופן יומיומי, ועל אזרחים חפים מפשע כמו מור טוויזר ויורי וולקוב זכרם לברכה, שנרצחים חדשות לבקרים אך ורק מפני שישראל היא דמוקרטיה רק בעיני משפטניה, אלה שמקשיבים לסאונד של התופים במקום לשיר העצוב שכולנו חיים בתוכו - הבלדה על אובדן המשילות. משפטני ישראל המלומדים שכחו שמהותה של הדמוקרטיה, כמו מהותו של השיר, היא לא פסקת ההתגברות או הסאונד של התופים, אלא המנגינה שמפזם לעצמו החקלאי שעולה בבוקר על הטרקטור, בתנאי שהטרקטור עוד שם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו