נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי נבחר ל"איש השנה" של המגזין "טיים", והבחירה בו לא הפתיעה איש. המלחמה באוקראינה היתה ללא ספק האירוע העולמי הגדול של שנת 2022. אף שהקרדיט לבלימה ההרואית של הצבא הרוסי הפולש ולהסגתו העקבית לאחור שייך לכלל תושבי אוקראינה, נשיאה היהודי של אוקראינה הפך לסמל. ההערכה כלפיו מגלמת את ההערכה שרוחשים - ובצדק רב - כלפי אזרחי המדינה הנלחמת על חייה וכבודה.
הבחירה בזלנסקי היא ניגוד גמור לבחירה אחרת, שעשו העורכים של "טיים" בשנת 1993, עת בחרו לאנשי השנה את יאסר ערפאת ואת יצחק רבין. למעשה, זלנסקי מחד, וערפאת את רבין מאידך, מגלמים ערכים הפוכים לחלוטין.
זלנסקי זוכה בכבוד על כך שהוביל את ארצו לעמוד בקומה זקופה מול הרשע, בלי להתכופף, לוותר או להתנצל. הוא לא מוכן לסגת אף לא מסנטימטר של אדמה ומגן בחירוף נפש על שלמותה של אוקראינה, גם אם מחיר הדמים שגובה המלחמה מאזרחי אוקראינה מאמיר מיום ליום, וכבר מגיע לרבבות הרוגים. לא מתקפלים בפני רצחנות של אויב צמא דם הבא לגזול את חירותנו ואת קיומנו הריבוני, מכריז זלנסקי, ורוב העולם מריע לו על ההכרזה הנכונה הזאת, ועוד יותר על מימושה הלכה למעשה.
כמה לא צודק שאותו עולם נצמד לגישה הפוכה במקרה של רבין וערפאת: הראשון - במקום לעמוד כחומה בצורה מול צורר מרושע, כפי שעושה זלנסקי, בחר להתכופף ולהכפיף את ארצו בפניו; חמור אף יותר, השני היה צורר מרושע ורצחני בהתגלמותו.
מטרותיו של ערפאת לא היו שונות מהמטרות של פוטין היום - לשלול מהעם האמיץ הניצב מולו (היהודי במקרה של ערפאת, והאוקראיני במקרה של פוטין) את החירות ואת הזכות לעצמאות לאומית. גם האמצעים היו דומים - להקיז כמה שיותר מדמם של האזרחים. לערפאת אמנם לא היה צבא שעומד לרשות נשיא רוסיה, אך היתה לו אותה אכזריות, והוא לא היסס לכוון אותה נגד יהודים, במיוחד נגד אזרחים שלא יכלו להתגונן. הברבריות שבה החיילים של פוטין טבחו במכוון באזרחי אוקראינה בבוצ'ה היא העתק־הדבק של הברבריות שבה מחבלי ערפאת טבחו בילדי מעלות.
אם הרשע התוקפני דומה בשני המקרים, הרי שהבדל גדול נעוץ במנהיגים של העמים המותקפים: בניגוד משווע לזלנסקי של 2022, רבין של 1993 בחר בנתיב של כניעה לרוע. ראש ממשלת ישראל דאז ביצע את כל הטעויות שהנשיא האוקראיני הנוכחי לא עושה: הוא התקפל, הסכים לוויתורים ולנסיגות, העביר לידי אויב שטחי מולדת וחיזק את מי שבא לכלות את עמו. אזרחי אוקראינה סובלים היום מהיעדר חשמל, מקור וממחסור, אבל זלנסקי מנהיג אותם בגאון ובשכנוע עמוק בצדקת הדרך להילחם על כל שעל אדמתם, עד לניצחון הסופי על אויב גדול וחזק מהם, תוך שמירה על הלגיטימציה ותמיכת העולם. אזרחי ישראל היו בשנת 1993 במצב עדיף בהרבה, אבל רבין הנהיג אותם לחרפה של הסכמי אוסלו, לאובדן צדקת הדרך והלגיטימציה הבינלאומית, ולאלפי קורבנות מיותרים מבני עמנו.
עמידתם העיקשת של האוקראינים מול רוסיה מזכירה את הנחישות של ישראל בתקופה שקדמה לאוסלו, את הימים שבהם הפוליטיקאים הישראלים מימין ומשמאל ידעו להגיד את האמת ולקרוא לילד בשמו: שום נסיגה לא תספק את התוקפן - היא רק תניע אותו להגביר את הלחץ הרצחני. זאת הסיבה שבאוקראינה אין תואמי "שלום עכשיו", ואין יוצאים משם קולות שקוראים לזלנסקי להקריב מחוז זה או אחר "תמורת שלום". המפלגות שהזדהו עם האויב פוזרו, ובמקום לחתור נגד המדינה, כפי שעושות כמה ממקבילותיהן בכנסת ישראל, הן הוצאו אל מחוץ לחוק.
לאוקראינים אולי חסר נשק, אבל תבונה מדינית והבנה כיצד שורדים בעולם לא חסרות להם. לא יזיק לחלקים מהעם היושב בציון ללמוד קצת מתבונתם ומהבנתם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו