קלפטר: ענק, מבלי לעשות מעצמו עניין

לעולם לא נדע מה היה עולה בגורל כישרונו המיוחד שליצחק קלפטרלו היה נולד בארה"ב או באנגליה. סביר להניח שהוא היה הופך לעשיר - ואנחנו להרבה יותר עניים.

השם הראשון שעולה לי בראש כשאני שואל את עצמי מיהו המקביל של "צ'רצ'יל" בעולם הגדול - הואג'ורג' האריסון מהביטלס. כמו האריסון, גם קלפטר היה טיפוס של "כינור שני" - אבל איזה כינור! קלפטר והאריסון הם מהגיטריסטים הבלתי נשכחים, שגורמים לגיטרה שלהם "לשיר" סולואים שהם ממש חלק מהמנגינה של השיר, ולכן הם גם חלק בלתי נפרד מהיצירות שליוו את חיינו. כמו שאריק איינשטיין אמר פעם: "שרתי את 'עוף גוזל' כשאני רק מחכה לסולו של יצחק".

מצד שני, ההשוואה להאריסון עושה לקלפטר עוול, כי יצחק היה מלחין הרבה יותר פורה מג'ורג': מ"שיר הטמבל" של כוורת, דרך "יושב על הגדר" של אריק איינשטיין ועד ל"תעשי רק מה שאת אוהבת" של גלי עטרי - קלפטר, המלחין המקורי והמגוון כל כך, עבר עם הגיטרה שלו כמו פורסט גאמפ מוזיקלי דרך השדה הנפלא של המוזיקה הישראלית בעשורים הכי יפים שלה.

נדמה לי שהתכונה של קלפטר שהכי ראויה לדיון, שהוא לא רק מוזיקלי - היא העובדה שכמו בשיר העדין של אלתרמן שהוא הלחין לאריק איינשטיין, יצחק הקים מפעל חיים מפואר "מבלי להפריע את שלום הציבור", כלומר בלי לעשות מעצמו עניין גדול. כשחושבים על זה, זה מאוד הגיוני: בשביל לייצר קלאסיקות בכמות כזו צריך לשלוט בכלי העבודה שלך, וכדי לשלוט באמת בכלים צריך גם מידה של "התחבאוּת אל הכלים". אפשר למצוא את התכונה הזו לא רק אצל קלפטר, אלא אצל עוד יצרני קלאסיקות בני דורו כמו יוני רכטר, מיקי גבריאלוב ושם טוב לוי.

הלוואי שיכולנו לומר לעצמנו שתמיד יקומו לנו יוצרים מהסוג הזה, אבל האמת היא שמתישהו באמצע שנות ה־90, בערך סביב הקמת ערוץ 2 בטלוויזיה, התרבות הישראלית הושיטה את צווארה למאכלת הרייטינג.

בתנאי ה"שופוני" החדשים שמייצרת התקשורת המודרנית, סיכוייהם של "הכינורות השניים" להגיע לתודעה ולהעשיר את חיינו עם יצירותיהם קטנו משמעותית. זו הסיבה שכשהולך מאיתנו אחד מהענקים השקטים האלה, אנחנו אבלים לא רק עליו - אלא גם על הישראליות היחפה שחלפה מן העולם, ושבה התוכן היה חשוב מהצורה.

אני מבקש להודות ליצחק קלפטר שלוש פעמים: פעם אחת - בתור נער ישראלי שלימד את עצמו מוזיקה, והבין איך נשמע אקורד מייג'ור 7 בזכות האקורד שפורט יצחק בתחילת השורה "כשעץ בגן מלבלב". שנית - בתור סתם נער ישראלי, על כך שעד היום אני זוכר על מי חשבתי כששרתי יחד איתו את השורה שבאה אחר כך: "זה לא כואב להתאהב...".

והתודה השלישית - בתור מוזיקאי מקצועי, על כל הפעמים שבהן אמרתי לגיטריסט שהקליט איתי: "לך הביתה ותמציא סולו שהוא המשך של המנגינה, שאנשים ישירו אותו איתך. בקיצור - תחשוב צ'רצ'יל".

הדור שלי במוזיקה לא יפסיק "לחשוב צ'רצ'יל".