בשעה שביהודה ושומרון בוערת האש, הטרור שב ומרים את ראשו, ובכל כפר ועיירה נוטלות כנופיות חמושות את השליטה לידיהן, בחר מנהיג הרשות הפלשתינית אבו מאזן לקפוץ לביקור בקטאר כדי לצפות במשחקי המונדיאל. נבחרת הרשות הפלשתינית לא העפילה אמנם למשחקי הגמר, אבל אחרי הכל צפייה במשחקי כדורגל בדוחא עדיפה על כיתות רגליים בסמטאות שכם או ג'נין במאמץ להשיב לידי הרשות את השליטה בשטח שאבדה לה.
אבל דומה שלאוכלוסייה הפלשתינית אין זה משנה היכן הוא אבו מאזן, שהרי ממילא האיש והרשות שבראשה הוא עומד איבדו זה מכבר כל רלוונטיות למציאות החיים ביהודה ושומרון.
עבור ישראל הסוגיה הראשונה במעלה היא כמובן הלחימה בטרור ושיתוף הפעולה הביטחוני המקרטע בין צה"ל לבין מנגנוני הביטחון הפלשתיניים. אבל צריך לזכור שלמרות שהטרור מכוון נגד ישראל, הרי בטווח הארוך משלמים את מחירו הפלשתינים. כך קרה בגלי הטרור שידענו בעבר, החל במרד הערבי של 1936 וכלה באינתיפאדות, הראשונה והשנייה. כל אלו לא הביאו לפלשתינים את התוצאות המקוות ולא מוטטו את הרוח ואת כוח הרצון של הישראלים, אבל הובילו לפגיעה במרקם החיים של האוכלוסייה המקומית, לא פעם בידי הטרוריסטים עצמם, לקריסת הכלכלה, ובסופו של דבר לריסוקה של החברה הפלשתינית. כך קרה בעבר, וכך יקרה גם עתה אם יימשכו גלי הטרור.
אבל עבור הפלשתינים קריסת הרשות נוגעת לא רק לשאלת תפקוד מנגנוני הביטחון הפלשתיניים, אלא גם לכך שהרשות נתפסת כמושחתת וכמי שאינה קשובה לרחשי הציבור ולצרכיו, בדיוק כמו מרבית המשטרים הערביים שסביב לנו, המשמשים לה מודל השראה.
במציאות של אנרכיה מוחלטת יכולה קבוצת חמושים לפרוץ לבית חולים בג'נין ולחטוף צעיר ישראלי שעה שהיה מחובר למכשירי החייאה. הללו ציפו כמובן לקבל תמורה עבור הגופה, שהרי כך הרגילה ישראל את חיזבאללה בעבר ואחר כך את הפלשתינים. אלא שנראה כי בציבור הישראלי התחולל שינוי והוא מגלה כיום את החוסן הדרוש כדי להתמודד עם סחטנות וספסרות בגוויות שבהן עשו הפלשתינים חיל בעבר.
ישראל מתנחמת בכך שקריסת מנגנוני הביטחון של הרשות מורגשת בעיקר בצפון השומרון, בואכה שכם וג'נין, שעה שביתר חלקי איו"ש המצב רגוע יותר וכאילו מצוי עדיין בשליטה. אבל אין להתעלם מכך שהכתובת רשומה על הקיר והמגמה בשטח ברורה - הרשות הולכת ומאבדת גובה. היא נעדרת השפעה ויכולת משילות, והכאוס תופס את מקומה. מדובר בתהליך מתמשך שביטויו בשטח לא יהיה בהכרח קריסה דרמטית של הרשות נוכח אלפי מפגינים המסתערים על משרדיה ומפקדותיה, בדומה לאופן שבו קרסו משטרים ערביים במהלך מהפכות האביב הערבי לפני כעשור. סביר להניח שהרשות תימוג לאט־לאט ובאין רואה. עוד כפר ועוד עיירה שייצאו משליטה, עוד קסבה שבה החמושים הם בעלי הדבר, וכך לאבו מאזן באמת לא ייוותר דבר פרט לביקורים בחו"ל, שבהם ורק בהם יקבל יחס של ראש מדינה.
ישראל טומנת, בינתיים, ראשה בחול למול אפשרות שכזו ומייחלת להתאוששות של הרשות ומנגנוניה. אבל ספק אם אפשר להנשים את הרשות ולהשיבה לחיים, ובוודאי בהיעדר כל אופק מדיני אשר אותו אין הרשות רוצה לקדם וגם אינה יכולה.
חזרה של ישראל אל סמטאות הערים הפלשתיניות וקבלת אחריות מחודשת על מרקם החיים - ובכלל זה תחומי החברה, הרווחה והכלכלה - הן תרחיש מעורר חלחלה בקרב מקבלי ההחלטות בישראל, ובוודאי בקרב מערכת הביטחון. אבל השאלה היא אם במציאות של טרור מתגבר והיעדר משילות של הרשות ומנגנוניה, ויותר מכך - במציאות שבה הרשות הולכת ונמוגה, יש לישראל אלטרנטיבות אחרות. לצד התמודדות יומיומית עם הטרור כמשימה מיידית וראשונה במעלה, ראוי שישראל תיתן דעתה גם על האתגרים המצפים לה באיו"ש בטווח הארוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו