הזמן הצהוב, מהדורת 2022

הפיגוע הכפול בירושליםהוא קריאת השכמה קטלנית לאזרחי ישראל לגבי המציאות בזירה הפלשתינית: מדובר באינתיפאדה.

הדבר החמור הוא שזו לא באמת התפתחות חדשה. זו המציאות ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים בשנה וחצי האחרונות, אך מדינת ישראל נמצאת מולה בעיוורון ובהכחשה.

אך את המציאות של השנה וחצי האחרונות בלתי אפשרי להבין דרך אותן ההגדרות. אין מדובר באירועי אלימות בודדים כתוצאה של פעילות נקודתית, בחסות ארגון פלשתיני כזה או אחר נוסח"גוב האריות". מדובר בטרור כרוני, שהתפתח מאביב 2021 כמעט בכל חלקי המערכת הפלשתינית: בערים המעורבות בישראל (שומר החומות), במזרח ירושלים וכמובן - ביהודה ושומרון.

האלימות הזו שיקפה קריאת תיגר כלל־פלשתינית, והתנערות (הפירוש המילולי של המונח "אינתיפאדה") מהמודל האסטרטגי הכלכלי־תועלתני שאפיין את 15 השנים האחרונות - מודל שהתאפיין בנכונות פלשתינית וישראלית לזנוח בצד את ענייני האידיאולוגיה והזהות האוטופיים, לטובת קידום סדר יום תכליתי הנטוע בהווה. כזה שהעמיד במרכז העדיפויות נושאים כמו רווחה כלכלית ויציבות פוליטית.

בחסות סדר תכליתי זה, שאת הביטוי המרשים שלו קיבל בדמות הסכמי אברהם עם מדינות המפרץ, זכתה ישראל ליותר מעשור של שקט ביטחוני, בעוד הפלשתינים נהנו מניהול עצמי ומרווחה כלכלית יחסית. כך, מספר הפלשתינים העובדים בישראל הגיע לשיא, נוצרה סימביוזה כלכלית בין ישראל לרשות, ו"השלום הכלכלי" מיתן את האקטיביזם הלאומי - ואיתו גם את האקטיביזם הביטחוני.

לאורך 2021, וביתר שאת בשנה הנוכחית, נשחק המודל התועלתני מסיבות שונות. בין השאר היה זה אפקט הקורונה - שהעיב על הכלכלות המקומיות, המחיש את חולשת המדינות הדמוקרטיות, פגע בהרתעה הישראלית ועורר תגובת נגד מתוך המערכת הפלשתינית לאותו סדר פרגמטי־תועלתני, שבאה בעיקר משורות הפריפריה הפלשתינית לסוגיה.

מדובר בפריפריה הגיאוגרפית של שכם ושל ג'נין, ואף של מזרח ירושלים, שם התפתחו כיסי חוסר משילות בפריפריה הפוליטית בדמות חמושי ארגון פת"ח, המזוהה באופן בסיסי עם הרשות; ואף בגורמי פריפריה חברתיים, בדמות צעירים חסרי מנוח שלא הצליחו להשתלב בסדר הכלכלי. המכנה המשותף לכל אותן פריפריות הוא כפול: הן לא נהנו מאותה שיטה כלכלית־תועלתנית, והן חלקו תפיסת עולם המבוססת על הרעיון הזהותי־אידיאולוגי.

בשמה של אותה תפיסה, הן יצאו למערכה לקעקוע השיטה. המערכה הזו לא סחפה בפועל את כלל הציבור הפלשתיני, אבל בשטח היו סימנים לכך שהיא מחלחלת לגורמים ברשות ובמנגנוני הביטחון שלה, וללגיטימציה התודעתית שיש לה בקרב ציבורים רחבים המביעים בה תמיכה שקטה.

קריאת התיגר של אנשי הזהות הפלשתינית על אנשי התועלת עוברת שלב, והאינתיפאדה המוכחשת עוברת ישירות לטרור מאורגן.

ישראל נדרשת להכריע ביחס לרשות הפלשתינית, שהיתה לכאורה השותפה הסמויה־גלויה שלה, וביחס ליכולת להמשיך לקיים את המודל התועלתני, שעבד במשך יותר מעשור ושעתה מקרטע. הצורך בהכרעות פוגש אותה במציאות של הכחשה מצד כלל גורמי המערכת: הפוליטיקאים העסוקים בשאלות ההישרדות הפוליטית; הצבא שהקשב שלו נמצא בסוריה ובאיראן; והציבור - המעדיף לחזור לחיי הנהנתנות שלפני הקורונה.

אותו מנגנון הכחשה, שתואר היטב על ידי דוד גרוסמן ב־1987 ("הזמן הצהוב") כמונע מישראל לראות מראש את הזרמים שהביאו לאינתיפאדה הראשונה, פעיל גם בישראל 2022. עד עתה הוא מנע ממנה להסתגל למציאות החדשה, ומבחינה זו - לפיגוע בירושלים צריך להתייחס כקריאת השכמה נוספת ובהולה במיוחד.