היופי הוא בעיניי המתבונן

בריאן גווין היא נערה טרנסג'נדרית שזכתה בשבוע שעבר בתחרות יופי שהתקיימה בניו המפשייר שבארה"ב.

בתמונה שפורסמה בכלי התקשורת נראית גווין - שנולדה זכר - עומדת בין שאר המתמודדות, שנראות יותר "קלאסיות" לז'אנר התחרויות הזה: דקיקות, פרופורציונליות, וסלחו לי - יפות.

הבעיה בזכייה של גווין אינה שטרנסג'נדרית זכתה בתחרות נשית, אלא - ושוב, סלחו לי - שהיא הרבה פחות יפה מכל מתמודדת אחרת. למעשה, התמונה המשותפת שבה נראית הזוכה על רקע שאר המתמודדות נראית כמו קריקטורה גרוטסקית שיצרו בערוץ 14 כדי לצחוק על פרוגרסיבים.

בריאן גווין היא רק משל לנושא רחב יותר, וההתייחסות שלי אליה היא אך ורק ככזו.

אין לי שום עניין להשפיל אותה או ללעוג למראה גופה. אני מתייחסת אליה בלשון נקבה, כפי שאני מניחה שהיתה מבקשת. אבל כאן בדיוק עובר הקו בין מושגים של כבוד, חירות ובחירה - לבין הניסיון של כוחות חזקים מאוד לשלול מאיתנו את חירותנו ואת בחירתנו, ולהכריח אותנו לראות את העולם מחדש דרך עיניים מהונדסות: עבדות היא חירות, בערות היא כוח וה־PC הוא מלכת היופי. אין שופט אחד בתחרות שחשב שבריאן היא יפה במובן האסתטי והנשי של המילה. הזכייה שלה היא זכייה "חינוכית", אמצעי שדרכו מאותתים לציבור מה ראוי לחשוב.

אדגיש: אין שום דבר קדוש בסטטוס־קוו האידיאולוגי, ואם מישהו רוצה להציג לציבור תפיסת עולם מתקדמת, נאורה, מוסרית או אינטליגנטית יותר - זה דבר מבורך. שיח מאתגר הוא דבר מצוין, ובהקשר של תחרות היופי - אפשר ורצוי לבקר את תפיסת היופי הרווחת. אך ניצול עמדות כוח כדי לכפות על הציבור "שיחדש" - אותו מונח שטבע אורוול בספרו "1984", המתאר שיח שנועד לחנך את הציבור ולהסליל את קו המחשבה שלו - הוא דבר מתועב, כיוון שזהו ניסיון לסרס את תודעתנו ולעקור ממנה את החשיבה העצמאית על מהו טוב, יפה וראוי.

במהלך של גזלייטינג חברתי, מנסים להסביר לנו שמה שאנחנו רואים אינו באמת המציאות, ושאם אנחנו בכל זאת מתעקשים לדבוק בעמדותינו - הבעיה היא בנו. מי שלא רואה את היופי במלכת היופי החדשה הוא טרנספוב; מי שלא רואה את היופי בהגירה מוסלמית מאסיבית הוא גזען; מי שלא מוכן לקבל בלי שאלות את המחיקה הזאת של המושגים "גבר" ו"אישה", הוא שמרן חשוך שהזיזו לו את הגבינה. שרשרת העלבונות המוטלת במי שמעז לחשוב אחרת מסמנת את גבולות הגזרה החדשים, ומבהירה לציבור הרחב מה מותר לו לחשוב ומה אסור לו להעז להגיד.

ב־1943 פורסם ספרה העל־זמני של איין ראנד "כמעיין המתגבר". לא הייתי ממהרת ללמוד מראנד שום דבר שנוגע ליחסים בין גברים לנשים, אבל בהקשר אחר היא שמה בפיו של אחד הגיבורים שלה מונולוג קצר, שמסביר מדוע הוא, כמעצב דעת קהל בכל נושא תרבותי, נוהג לרומם דווקא יצירות דלות ונבובות שאין בהן שום דבר מיוחד.

אם מיליוני קוראים יקראו ספרים לא חשובים, הוא טען, הם כבר לא יידעו להעריך יצירה משובחת, וסוף כל סוף תיסלל הדרך להגשמת החזון הנעלה מכולם: חזון השוויון.

לא כאן המקום למניפסט על השוויון בין בני אדם. אין ספק שגם בחברה הישראלית השמרנית, רובנו מאחלים לכל מי שסביבנו להרגיש בנוח בגוף שלהם ולמצוא את אושרם הזוגי והמשפחתי. אבל אם בשם החתירה לשוויון ולקבלה מצופה מאיתנו להניח בצד את השכל הישר וההיגיון; אם דעתנו מעוצבת בכוחנות על ידי משטרת רגשות שהולכת ושוללת עוד ועוד מושגים כלא לגיטימיים; אם יש מי שדואג לסמן לנו שאם אנחנו לא מקבלים את המציאות בדיוק כפי שמתווכים לנו אותה אנחנו אנשים נוראים וחשוכים - הרי העולם ההולך ונוצר הוא לא "שוויוני" ולא "מרחב בטוח".

עולם שבו אסור לצעוק שהמלך הוא עירום הוא עולם מדאיג מאוד.