הבחירות הוכרעו בחדר המיטות

כבר כמעט 30 שנה צמד מילים קנה לו שביתה בשיח הישראלי, ומרוב שמגלגלים אותו על הלשון - הוא כמעט הפך לעובדה, אף שכל קשר בינו לבין המציאות מקרי: "התיקו הפוליטי".

רגילים להדגיש אותו, עד שלרגע חששתי שמא אני לא יודע את פירושו של המונח ורצתי לבדוק אם ייתכן תיקו של 70:30.

מתברר שלא. תיקו הוא אכן צדדים שקולים בדיוק, כך שאין יכולת לייצר הכרעה. ובישראל, ברוב סוגיות הליבה שסביבן ניטש הוויכוח הפוליטי, יש מזמן רוב לימין. אז למה תיקו? כדי ליצור את החומר האפקטיבי ביותר לשינויים פוליטיים: התקווה.

כשאתה מדבר על תיקו פוליטי ומקבע אותו בתודעה, הראש יודע שיש רוב מובהק לצד אחד, אבל הלב ממשיך ושר בתקווה יוקדת: תיקו! תיקו! עם קצת מאמץ נצליח לשבור אותו! ולעיתים רחוקות זה אפילו מצליח, למרבה האימה, גם אם באופן זמני.

השבוע שברה דוקטרינת התיקו שיאים. מאחורי כמעט כל פרשן ושדרית התנוססה מפת הגושים המפוארת, שהסבירה איך המבנה החוקתי הסבוך של הבחירות העניק ניצחון לגוש הימין. אבל המספרים! הו, המספרים! פער זעום של בקושי 30 אלף קול בין הגושים! אח, אח, אם רק היתה מיכאלי משכילה לחבור למרצ. אח, אח, אם רק היתה איילת שקד פורשת ומורידה את אחוז החסימה. אח, אח, אוי ויי זמיר.

וזו באמת עליית מדרגה בעוול העצום שעושים מנהיגי המרכז־שמאל לבוחריהם כבר שנים ארוכות, בכך שהם מטפחים תקוות שווא הנשענות על תיקו השווא: אין שום דבר שמתקרב לתיקו במספר הקולות של הגושים. וגם אם נאמר שיש להתייחס אליו כמבחן אמיתי, הרי לא ניתן בשום צורה לייצר גוש קואליציוני בהרכב כזה, בשל הפערים האידיאולוגיים שבתוכו, אז למה בדיוק הוא אפקטיבי?

בכל מבחן פוליטי אמיתי, שמושתת על אמונות ועל תפיסות פוליטיות, החלוקה המספרית הזו שקרית ומתעתעת. מדיני־לאומי־ביטחוני? מי שסופר את הנציגים הערבים בגוש השמאל (נגיד שבצדק), צריך לספור את היסודות הימניים והימניים־קיצוניים בגוש השינוי - בימין, שהרי זהו מקומם. שמרנות מול ליברליות? ודאי שהמפלגות הערביות לא בצד הליברלי. פרוגרסיביות מול מסורתיות? נו, באמת. התשובה ידועה. אין בתוצאות הבחירות האלה אפילו משהו שמתקרב לתיקו.

ההתנהגות המאופקת יחסית של הצד המפסיד בימים שחלפו מאז הבחירות מלמדת על בגרות ועל אחריות, אך כדי לרפא לגמרי את הפצע הלאומי צריך שהצד הזה יפנים, בגבורה ובשום שכל, ששלטון הימין בן ה־40 אינו תאונה או תקלה, אלא הוא פרי רוב מצביעים. ושתיקו הוא 50:50, ושהדרך של השמאל בחזרה לשלטון היא... ובכן, אין דרך כזו.

אפשר לדבר על יצירת מרכז חזק, ועל ערבול שבטי שבתהליך ארוך יצליח לנסח מחדש את מפת הגושים, ובעיקר על הסתגלות לחיים כמיעוט חשוב, מאזן ומוביל בדרכו. אבל בחלוקה הגושית המסורתית לסוגיה - הוכרע המאבק המספרי כבר מזמן. לא מאחורי הפרגוד, אלא הרבה קודם לכן. בחדר המיטות.