שנים רבות שקדו באירופה על טיפוח הדימוי של יבשת נאורה, סובלנית, רב־תרבותית ופתוחה לאחר. כזו שהתנערה ממשא העבר - משא של לאומנות ושנאת זרים, של רדיפה ואף רצח של יהודים, כמו גם משא העבר הקולוניאלי, של שליטה וניצול כלכלי של יבשות ועמים ברחבי העולם.
הפנים החדשות שלבשה אירופה מצאו את ביטוין בביקורת חריפה על ישראל ש"אינה נאורה וסובלנית כמו האירופאים", ולצד זאת גם בפתיחת שערים למהגרים מרחבי העולם, ובעיקר מאזורי משבר באפריקה ובמזרח התיכון, שעל חלקם שלטו מדינות אירופה בעבר. קליטתן של קהילות מהגרים אלו נראתה טבעית, ואף מתבקשת, נוכח רצונה של אירופה להפוך לישות על־לאומית ורב־תרבותית המטשטשת ואף מעלימה את הגבולות הישנים ואת זהויות העבר.
זרם מהגרים זה, יש להודות, נועד גם לענות על מחסור חריף בידיים עובדות בשל שיעורי ילודה נמוכים, ובשל רתיעתם של הצעירים האירופאים, הנהנים מקצבאות סעד ואבטלה נדיבות, להשתלב בשוק העבודה.
ישראלים רבים הטילו ספק בחזות החדשה שביקשו האירופאים לעטות על עצמם, וראו בביקורת האובססיבית על ישראל אנטישמיות מודרנית, המוסיפה לשנאת היהודים מהעבר נדבך חדש של שנאת ישראל, כמדינה העומדת לכאורה בניגוד לאופן שבו תופסת אירופה את עצמה.
אלא שבאירופה התחולל מהפך איטי ומדורג, לא פעם מתחת לרדאר. לאט־לאט הפכו הזרזיפים לנחשול גדול המציף את אירופה. בשבועות האחרונים אי אפשר להתעלם מהקולות ומהתמונות המגיעים מהיבשת, ואלו נראים לעיתים כשייכים לתקופות אחרות.
ביוון הופשטו מבגדיהם עשרות מהגרים שניסו להיכנס למדינה, והושלכו אל שטח ההפקר שבגבול עם טורקיה; בפולין מפטרלים חיילים לאורך הגבול עם בלארוס ומונעים באיומי נשק כניסה של מהגרים לשטח המדינה; ואילו באיטליה מרחיק חיל הים ספינות עמוסות מהגרים מחופי המדינה, ורבות מהן טובעות בלב ים על נוסעיהן. בלגיה מקדמת חוקים ותקנות בנושאי קבורה או שחיטה שנועדו להצר את רגליה של האוכלוסייה המוסלמית (חוקים שפוגעים גם ביהודים), ובדנמרק, בבריטניה ובצרפת הוחלט על גירוש מהגרים ומבקשי מקלט.
מנהיגי אירופה שוב לא נושאים ברמה את חזון היבשת הרב־תרבותית, אלא מכריזים על מחויבותם להגן על הזהות הלאומית ועל צביונן הנוצרי של מדינותיהן, וכקריאתו של נשיא צרפת, עמנואל מקרון, "לסלק מכאן את כל מי שאין לו מה לעשות פה".
אחרי שנים של תרדמת התעוררו האירופאים וגילו שגלי ההגירה, בעיקר זו המוסלמית, לא הביאו ליצירת חברה רב־תרבותית משגשגת, אלא יצרו איים של בדלנות, רדיקליות ואף טרור.
האוכלוסייה המוסלמית באירופה מונה כ־20 מיליון נפש, פחות מחמישה אחוזים מתושבי היבשת. אבל קצב הריבוי הטבעי שלה גבוה פי שלושה מזה של האירופאים. לפי הערכות, בשנת 2050 תגיע אוכלוסיית המזרח התיכון לכ־750 מיליון נפש (לעומת כ־450 מיליון כיום), ורבים מתושבי האזור יחפשו אחרי עתיד טוב יותר להם ולילדיהם באירופה.
רבים מהמהגרים המוסלמים לא משתלבים בשוק העבודה וגם לא בחברה הכללית, אלא נותרים מסוגרים בקהילות משלהם בשכונות עוני ומצוקה. אלו הפכו למרחבים אקס־טריטוריאליים, המהווים חממה לקיצוניות דתית ואף לטרור.
מציאות זו תרמה להתחזקותן של מפלגות ימין בכל רחבי היבשת, שהמאבק בהגירה - ובאיחוד האירופי הנתפס כמעודד אותה - הוא מרכיב מרכזי במצען הפוליטי. כך בשבדיה ובאיטליה, שבהן קמו ממשלות ימין שהכריזו על מאבק בהגירה ועל ביטול ההטבות שניתנו למהגרים ביד נדיבה בעבר, וכך במדינות רבות שהולכות בעקבותיהן.
המאבק על אירופה החל. עד כמה ירחיקו בו האירופאים לכת? ואולי את ההגירה והדמוגרפיה כבר לא ניתן לעצור?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו