לקראת השבעת הח"כים החדשים, הם נכנסים למליאה עם שני חפצים: הראשון - שפופרת דבק מגע, השני - טלפון נייד. עוד לפני השבעתם הם ירוקנו את השפופרת על הכיסא, ולאחר שיצהירו "מתחייב אני" - יתיישבו על הכיסא ויתפללו שהדבק יחזיק.
בטלפון הנייד הם ישתמשו כדי להסביר לציבור מדוע הוא חייב לקנות להם שפופרת חדשה בסיבוב הבא.
כדי להימנע מבחירות נוספות, הממשלה הבאה תהיה מאוד נדיבה, שלא לומר "סחיטה", יותר מכל קודמותיה. המחיר שמשלמים ראשי הממשלה תמורת שפופרת הדבק האישית שלהם רק עולה, הממשלות הולכות ומתנפחות, מספר המשרדים גדל, וסמכויות תוך־משרדיות מפוצלות לטובת סגני שרים. משרד ראש הממשלה, שפוצל כבר לראש ממשלה ולראש ממשלה רזרבי, ייתכן שיפוצל עוד. ייתכן שנראה ראש ממשלה, ראש ממשלה חליפי, ממלא מקום ראש הממשלה, משנה לראש הממשלה. אם צריך, ימציאו גם תפקיד של סגן שר נורבגי, וידחסו עוד עשרה חברי כנסת חד־פעמיים.
אך המחיר הפוליטי זניח יחסית למחיר הכלכלי. פוליטיקאי שצריך להחליט אם לשלם מחיר פוליטי או מחיר כלכלי - יעדיף תמיד את המחיר הכלכלי. פוליטיקאים רואים בכספו של משלם המסים כספומט אישי, שממנו מושכים הון פוליטי. מערכת הבחירות של החודשים האחרונים עסקה אמנם בשאלות חשובות, כמו מי מחרים את מי או מי הקליט את מי, כדי למשוך קולות מדומיינים מהצד השני - אך כלפי פנים כל המפלגות מבטיחות לפזר כספים באופן חסר תקדים.
המשימה הראשונה של הממשלה תהיה להעביר את תקציב 2023, והמספרים בתקציב לא מסתדרים, או יותר נכון - לא מסתדרים לטובת האזרח הישראלי.
כל המפלגות מבטיחות, למשל, חינוך חינם מגיל אפס. מדובר בהוצאה של 20 מיליארד שקלים, בעוד התועלת הצפויה אפסית. מי ישלם על החינוך הזה? ההורים, כמובן, אך יש הורים שישלמו יותר מאחרים. הורה עובד ישלם על הילד שלו ועל ילד נוסף של הורה שלא עובד. בישראל ביתנו מבטיחים הכפלה של קצבאות הזִקנה, פנסיות מינימום והטבות נוספות לאנשי שלומם. העלות: מיליארדי שקלים. במחנה הממלכתי סער וגנץ מצטיירים כנדיבים ביותר. על הפנסיות התקציביות, סלע קיומם, הם לא ממהרים לדבר, אך על הוצאות "תשתית" ועל סבסוד בנייה ומגורים דווקא כן. את התנגדותם לרפורמות חשובות בחינוך וביבוא הם דואגים להצניע. בשמאל הקיצוני - העבודה ומרצ - נוסף על פיזור של עשרות מיליארדים, גם מבטיחים רגולציות חונקות על שוק העבודה והמסחר לטובת מימוש ערכים אידיאולוגיים, אך ללא ציון עליית המחירים הנלווית.
לא רק המפלגות רוצות למקסם את חלקן בעוגה התקציבית - הסתדרות המורים מחככת ידיה בהנאה: הניצחון בספטמבר וההצלחה למנוע רפורמה לשיפור ההוראה אותתו כי עונת הציד החלה, וכי זה הזמן לדרישות לתוספת כספים, לביטול קבלת קהל במשרדים ממשלתיים, לעבודה פיקטיבית מהבית, להוספת ימי חופשה על חשבון שכירים ועצמאים ולהחזרת כוחו של מכון התקנים.
שום מפלגה רצינית לא דוחפת למשמעת תקציבית או לרפורמות עומק ביחסי העבודה ובקלות עשיית העסקים. הסיבה היא שהציבור לא מתגמל צמיחה כלכלית: כל שבט מבוצר בעמדתו שיש לבזוז את הקבוצות האחרות, והמפלגות מפוחדות מקבוצות הלחץ - כי תזוזה של מנדט בודד עלולה להביא לאובדן השלטון. הדבק המחבר את הפוליטיקאי לכיסאו נעשה דליל יותר ויותר, ותג המחיר מופנה כלפי הציבור.
יש רק דרך אחת להביא את הכלכלה למסלול של צמיחה ורווחה לאזרחים. הציבור חייב לדרוש שני דברים: החזרת סדר יום מכוון־צמיחה, כפי שעשו נתניהו ולפיד האב ב־2003, והפסקת החרמות הפרסונליות בין הימין למרכז. אם הציבור לא יעשה זאת עכשיו, הוא יצטרך לעשות זאת בבחירות השישיות, השביעיות, השמיניות או מתי שיתעשת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו