"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

מי גנב לי את הסנטימנט?

המפלגות השונות מנסות לפרוט על נימי הרגש של המצביעים בבחירות הנוכחיות • האם הדבר נעשה באופן מוצלח? זה כבר נתון לפרשנות

,עודכן
0השמעה
אוטובוס של חברת דן בתל אביב עם הכיתוב "הפעם ננצח, חבר", צילום: גדעון מרקוביץ'

בסוף השבוע עלה קמפיין חוצות ואוטובוסים: "הפעם ננצח, חבר".

בהשלמה, התבטאבני גנץעל הרוח הגבית שהעניקו בן גביר וסמוטריץ' לאלימות היהודית בשטחים כנגד חיילים ואמר: "ראינו איך אנשים דיברו ואיך זה נגמר בנובמבר 1995". אם נתייחס גם לקמפיין הוויזואלי של גנץ, ולכך שרשימתו גדושת מותגי "צבאיות" ו"ממלכתיות", לא נוכל להתעלם מהעובדה שמדובר בפנייה מודעת לסנטימנט בוחרים מסוים מאוד: זה של יצחק רבין.

האם הדבר נעשה באופן מוצלח? מאוד. האם הדבר חכם? זה כבר ל"אנשי הקמפיין". מפלגת העבודה, אגב, אפילו לא מנסה להתכתב עם רבין. או שרבין הפסיק לעניין שם את המנהיגות, או שהצוות של מיכאלי למד משהו בסקרי העומק שגנץ לא נחשף אליו: שרבין לא מוכר, ושצריך אג'נדה אחרת. הלאה: כשגדעון סער השיק את "תקווה חדשה" הוא היטיב לזהותה עם סנטימנט ברור: "תנועת הליכוד של פעם", למתגעגעים למנחם בגין וליצחק שמיר. אלו יכלו למצוא ברשימתו את בנו של בגין ואת נכדתו של שמיר, ולא לחדול לשמוע מפיו אמירות ("לא נהיה סיציליה") שהבהירו כי "משנתו של בגין זה כאן".

גם במקרה זה - אין ולא יהיה טעם לנסות לאתר יצירת געגוע למנהיגי הליכוד המיתולוגיים בתנועתם דהיום. הדיסוננס יזעק לשמיים. אפילו השם "המחנה הלאומי" הוחלף שם לתקופה מסוימת ל"המחנה המסורתי". וכך קרה שמפלגה חדשה, "המחנה הממלכתי", זוכה בסנטימנט שהיה בעבר נחלתן של שתי מפלגות מתחרות - המתגעגעים לבגין ולשמיר, אנשי ארץ ישראל השלמה; והמתגעגעים לרבין - איש אוסלו וחלוקת הארץ.

שתי הקהילות עשויות למצוא עצמן שמות אותו פתק במעטפה. מה נותר למפלגות האם? העבודה מצאה לעצמה אג'נדה חדשה? כן. היא מצאה מה שנקרא (ויסלח לי אבשלום קור) "אג'נדה פוזיטיבית": העבודה ממוצבת כשמאל אירופי חדש העוסק בקידום זכויות אזרח, נשים, סביבה ומהגרים. לא משהו שיוצר מפלגת שלטון. והליכוד מצא לעצמו "אג'נדה נגטיבית": קורבניות. זה מצליח בעידן נתניהו ותלוי בהמשך העיסוק בתיקי נתניהו, שמתחזקים את התעצמות הליכוד שחי סביב הסנטימנט הזה. הם מצדיקים את היות הליכוד "מפלגת קורבנות הישראליות".

זה הסנטימנט המרכזי המחבר בין מצביעים, שספק אם ייוותרו שם ביום שאחרי העיסוק המשפטי. אז אולי יהיה מי שיבקש להחזיר הביתה את המיצוב המפלגתי של "רשימת בגין ושמיר". ממש כמו שביום מן הימים - אולי ביום שבוז'י הרצוג יחליט לשוב לזירה הפוליטית - יהיה מי שיחשוק להשיב למפלגת העבודה את המיתוג של "מפלגת רבין". אך אז אלה ואלה עשויים לגלות שמאוחר מדי, ושאת הנעשה אין להשיב, כי מישהו כבר גנב להם את הסנטימנט.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

פרופ' אודי לבל

פרופ' אודי לבל, ביה"ס לתקשורת ומרכז בס"א באוניברסיטת בר אילן

כדאילהכיר