האויב יודע, מהציבור בישראל מסתירים

במשך חודשים ארוכים ניהלה הממשלהמשא ומתן עם לבנוןעל סימון הגבול הימי בין שתי המדינות. הידיים שחתמו לבסוף על ההסכם היו ידי הממשלה בביירות, אבל הקול היה קולו של חיזבאללה, שברצונו הפריח איומי מלחמה וברצותו - ולאחר שבא על סיפוקו וגרף רווחים, לעת־עתה תעמולתיים ובעתיד אולי גם כלכליים - נתן להסכם את ברכתו.

אלא מה שצריך להטריד בהסכם זה אינו בהכרח תוכנו ופרטיו, אלא אופן התנהלותה של הממשלה במהלך ניהול המשא ומתן. שהרי לאורך חודשים ארוכים הוסתרו פרטיו מהציבור בישראל, כאילו מדובר בסוד מדינה, ולאיש לא היה מושג מהן התביעות הלבנוניות ומהן עמדותיה, כמו גם הקווים האדומים של ישראל.

אלא שמשא ומתן שכזה אי אפשר באמת להסתיר. ואכן, כל מי שרצה לדעת היכן בדיוק עומדים הדברים יכול היה לעיין בעיתונות הלבנונית, שבה היה ניתן לעקוב על בסיס יומיומי אחר ההתפתחויות במשא ומתן ועל מה התעקשה ישראל, או לחלופין כבר ויתרה.

יש להודות כי ממשלת לפיד אינה הראשונה שנוקטת מדיניות של הסתרה, כדי הונאה, כלפי הציבור בישראל, מעלימה ממנו מידע ומעמידה אותו בפני עובדות מוגמרות. כך נהגו כלל ממשלות ישראל בעשורים האחרונים בכל משא ומתן שניהלו עם הצד השני.

יצחק רבין, שמעון פרס, בנימין נתניהו, אהוד ברק ואהוד אולמרט התחייבו כל אחד בפני הסורים לסגת מרמת הגולן. הסורים והמתווכים האמריקנים ידעו על כך, וגם קוראי העיתונים בדמשק. אבל מהציבור בישראל, ואגב - גם ממרבית שרי הממשלה, הדבר הוסתר.

ממשלות ישראל נהגו כך משום שחששו מהציבור הישראלי, ובעיקר משום שלא בטחו בו שיגלה בגרות ויתמוך במהלכים שיש בהם לדעתן כדי לקדם את האינטרסים הישראליים. הן קיוו כי בהגיע הרגע, ואם יושג הסכם, יתמוך בו הציבור, גם אם בלית ברירה.

דרך התנהלות שכזו אינה ראויה לא רק משום שהיא אינה דמוקרטית אלא בעיקר משום שהיא גורמת נזק בלתי הפיך לאינטרסים הישראליים.

שהרי הצד השני נוהג, בניגוד לנו, להכריז באופן ברור על עמדותיו, כובל עצמו אליהן בבחינת עץ גבוה שעליו הוא מטפס, ובסופו של דבר גם מצליח לשכנע את המתווכים האמריקנים ואף את הקהילה הבינלאומית שאין מנוס מלקבל עמדה זו. וממול, קולה של ישראל כלל לא נשמע ולאיש לא ברור מה היא רוצה ומהם הקווים האדומים שלה.

בדרך הזו הצליחו הסורים לקבע בתודעה, גם שלנו, את דרישתם לנסיגה ישראלית אל שפת הכנרת, שעה שמהצד הישראלי לא הוצגה לציבור ולעולם עמדה נגדית, בבחינת קו אדום שעליו ישראל לא תתפשר (למשל, קו הגבול הבינלאומי). כך גם הפכה עמדת הפתיחה הלבנונית במשא ומתן לנקודת הסיום שלו.

כאמור, טוב שיש הסכם ובכל מקרה גורלם של כמה קילומטרים רבועים בעומק הים אינו מעלה או מוריד. אבל חשוב להבין שאין מדובר בהסכם היסטורי המבשר על שלום עם לבנון או על כך שהשקט ישרור מעתה ואילך בגבול הצפון.

לחיזבאללה רשימה ארוכה של תביעות מישראל, החל בחוות שבעא וכלה בקו המצופים, שמכרסם דה־פקטו - ובכך גם ישראל מודה - בריבונות הלבנונית.

הקונספציה שלפיה חיזבאללה מורתע וחושש מעימות קרסה בתחילת השנה לאחר שנסראללה החל לאיים במלחמה. משבר סימון הגבולות לימד, אפוא, שנוכח קריסתה הכלכלית והפוליטית של לבנון לנסראללה אין באמת מה להפסיד והוא נכון לגרור את לבנון למלחמה. ומעבר לכך, לבנונים רבים מעוניינים בדו־קיום עם ישראל, אבל זה אינו מעלה או מוריד, שכן לחיזבאללה שמורה בעניין זה זכות המילה האחרונה.

לבנון לא תהיה, אפוא, המדינה הערבית הבאה, אלא כנראה האחרונה (אם בכלל) לחתום עימנו על הסכם שלום.