תקיפת החיילים: ארץ ישראל נקנית בייסורים, לא באלימות

תנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון נשענת מאז היווסדה על אלמנטים מהפכניים משהו, וטוב שכך. אלמלא התעקשו חנן פורת, הרב לוינגר ודניאלה וייס שתבדל"א לכפות על הממסד את האחיזה בלב הארץ, היינו מאבדים אותה. חמור לא פחות - חמאסטן הפרוסה משכם ועד רמאללה היתה נשקפת אלינו ממגדלי עזריאלי. כך שהאומה חייבת רבות להם ולכל שותפיהם.

אבל מתיחת גבולות מטעמים אידיאליסטיים, לא יכולה ואסור לה שתהיה היתרלפורקן עול ולאלימות. לא כלפי ערבים שלא פשעו, ובוודאי לא מול חיילי צה"ל, שוטרים, מג"ב או כל גורם ריבוני אחר. העיקרון הזה כל כך מובן מאליו, כך שאין זה מפתיע שכל מנהיגי הימין חזרו עליו אתמול בלי שום סייג.

למרות זאת, למרבה הצער, יש כבר שנים רבות באזור השומרון קבוצות קטנות של יהודים שמתירות לעצמן לנקוט אלימות. רשויות החוק מתנכלות לעיתים לתושבים הישראלים באזור שכם. צה"ל, לדעת מתיישבים רבים, לא נוקט צעדים תקיפים דיים לבלום את הטרור, וקווי המדיניות הללו גורמים להתפרצויות האלימות כלפי נציגי השלטון הישראלי.

היתר שאנשים נתנו לעצמם לפני שנים רבות לפגוע בערבים חפים מפשע, במסגרת "תג מחיר", הפך לשחרור רסן של בודדים גם כלפי לובשי המדים. מנהיגי ההתיישבות באזור, כולל הרבנים, לא מצליחים להשתלט על התופעה.

אברי רן, תושב השומרון, השווה לאחרונה בין הנכונות שלו לעבור על החוק כדי ליישב את הארץ, לבין אמריקנים לבנים בארה"ב שבתקופת העבדות שם הפרו חוק, ולא החזירו עבדים שחורים שנמלטו על נפשם לידי בעליהם (כך אמר בראיון נדיר ליוצר עזרי טובי). ההשוואה במקום. ועדיין, ארץ ישראל נקנית בייסורים - לא באלימות.