המלחמה הסמויה של יו"ש

נגמרו החגים, המפות בכביסה, הילדים בבתי הספר. האמת היא שהיום הוא היום הראשון של השנה החדשה. זו שנה מלאה אתגרים; בארץ כולה, וביהודה ושומרון בפרט.

ניתן לומר בביטחון שתושבי יו"ש מתחילים שנה זו בחוסר ביטחון, בגלל התגברות הטרור מצד אחד, וחוסר החלטה לפעולה אפקטיבית מצד הממשלה מצד שני. הטרור הנראה לעין הוא רק אחת מהמלחמות בשטח. אותו קל לצבוע, קל לספור, קל לזהות. כשהטרור הזה פוגע - כל הארץ מזדעזעת. אם הוא פוגע קשות, הדרישה לפתרון מגיעה מלמטה, מהעם.

טרור קשה לא פחות הוא המערכה על אדמות המולדת. קשה לתאר אותה כ"מלחמה", כי רק צד אחד נלחם, ולכן רק הוא צובר הישגים. הפלשתינים פולשים לשטחינו וכובשים אותם, ואנחנו עומדים חיוורי פנים ולא מוצאים תשובה. בעוד כספים אירופיים מציפים את חשבונות הבנק של חומסי הקרקעות הערבים, ממשלת ישראל ושלוחיה מפהקים. אין לאיש תוכנית סדורה או מודיעין כשמדובר במלחמה זו, ורק למעטים אכפת. איך זה משפיע על היומיום של תושבי יו"ש? הם רואים, דבר שבשגרה, איך צומחים בתים ערביים בלתי חוקיים בסמוך לאלו שלהם, איך מצטמצמים שטחי היישובים, נגזלים שדות ומטעים בלי יכולת להחזיר את הגלגל אחורה. האויב מבין כמה זה חכם: בשביל מה להסתכן בטרור פרונטלי כשאפשר פשוט לקחת את האדמה שנלחמים עליה? בדרך זו, המערכה יכולה להיות מוכרעת בלי ירייה אחת.

אבל יש שגרה מקבילה. שגרה של אלו שהבינו את המצב והחליטו לקום ולעשות מעשה. אלואנשי החוות ביו"ש. ניתן למצוא אותן מנקדות את השטח, מצפון השומרון ועד דרום הר חברון. בכל חווה כזאת גרים זוג או משפחה, צאן, לפעמים גם כמה פרות או עופות. הם חיים בחווה בבדידות מזהרת, עם כמה מתנדבים שבאים לעזור, לשמור ולרעות. הנוער שגדל, מתנדב ומתחנך בחוות האלה הוא הכי טוב שיש. הם, ורק הם, יוצרים את השינוי האסטרטגי הנדרש מול החזית הזו.

יש כ־50 חוות כאלה ברחבי יו"ש. ביחד הן שומרות על כ־300 אלף דונם של אדמות מדינה. אנשיהן יוצאים יום־יום למרעה, וכך הם יודעים לדווח לכוחות הביטחון על פלישות או הצתות. ואם הנושא לא מטופל - הם מדווחים שוב. ושוב. איש לא שולח אותם לשם, איש לא מממן אותם. הם שם כי זה בוער בהם. כי הם יכולים. כי הם לא יכולים אחרת.

זאת ציונות של גיבורים שבאים מאהבה ומוכנים להקריב. לנו, לבורגני ההתנחלויות המבוססות, לא נותר אלא לקנא ביכולות האלה, בלהט, בסיבולת הלב־ריאה, בקור הרוח. כשקר ורוח - אנחנו מעדיפים להיות בבית. הם יוצאים ובונים עוד טרסה.אבל אף שהם חוות בודדים, הם יודעים שהם שליחי הציבור האמיתיים, כי אלפי אנשים כבר מנויים ורוכשים את התוצרת שלהם, שמגיעה לבתים בכל הארץ. זו השגרה הברוכה.