המשפטיזציה של הבחירות: ד"ש מפוטין

בשנת 2003 התקיימו בחירות מיוחדות לכנסת ה־16. סבי נפתלי סורוצקין ז"ל לא רצה להצביע לליכוד ולאריק שרון. למעשה, זו היתה הפעם הראשונה ששקל לא להצביע לליכוד.

סבי היה שורד הזוועות של המשטר הסטליניסטי בבריה"מ. הוא היה יהודי ציוני ותיעב את הסוציאליזם לפחות כמו שאהב את עמו ואת מדינתו. מיום עלייתו ארצה הפך לליכודניק, ואף שהיה בעל תארים רבים, אימץ לעצמו את ביטוי הגנאי "אספסוף גאה". הוא התחברלדמוקרטיה העממית של בגיןוהליכוד אל מול הסוציאליזם האליטיסטי ותרבות מפא"י.

אך לראשונה בחייו שקל לא להצביע לליכוד. סבי שנא את שרון, ולא סמך עליו. הוא ראה בשרון דיקטטור דורסני ובולדוזר. לימים תוכנית ההתנתקות מגוש קטיף ומצפון השומרון הוכיחה שצדק.

ב־9.1.2003 שינה סבי את דעתו, ולבסוף "חזר הביתה" לליכוד; מי שהחזיר אותו היה לא אחר מאשר השופט מישאל חשין, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית. ב־9.1.2003 יו"ר ועדת הבחירות המרכזית החשיך מסך במדינת ישראל: חשין סגר את כל ערוצי הטלוויזיה ששידרו את נאומו של שרון בתואנה ל"תעמולת בחירות". סבי, שנדהם מסתימת הפיות, קשר את המהלך של חשין למנגנון הצנזורה הבולשביקי שהכיר מבריה"מ. הוא ידע שאין דבר המאיים על השמאל יותר מאשר חופש הביטוי, ואם חופש הביטוי בסכנה, אז יש סכנה שהשמאל יחזור לשלטון.

לא עניינה את סבי העובדה שחשין פעל או לא פעל לפי חוק. חופש הביטוי הוא ערך עליון במדינה חופשית ודמורקטית, ומתקפה עליו, במעשה או בחקיקה, היא מתקפה על החירות ועל הדמוקרטיה. חשוב להבין שחופש הביטוי ודמוקרטיה הם שני צדדים של אותו המטבע. הדמוקרטיה חייבת שאזרחיה המצביעים יהיו מודעים לאפשרויות השונות ויהיו חשופים לרעיונות רבים ככל הניתן.

הליכי הצבעה קיימים גם במדינות דיקטטוריות, אך ההבדל בין חברות מדכאות לחברות חופשיות הוא בגישה להזדמנויות לשנות את מנגנוני הכוח. זאת ניתן לעשות רק אם יש גישה לרעיונות ולידע באמצעות חופש הביטוי.

את המאבק בין הימין לשמאל בישראל ניתן לספר דרך ניסיונות הגבלת חופש הביטוי של הימין. כאשר בתקופת הצנע היה קיצוב של נייר עקב מחסור במטבע חוץ, עיתוני הימין קיבלו פחות נייר מעיתוני השמאל. הפקיד שנבחר לקצוב את הנייר לא היה ביורוקרט אובייקטיבי, אלא סותם פיות מקצועי עם כובע של עובד מדינה.

חוקי הבחירות בישראל וההגבלות על תעמולה בישראל הם כה ייחודיים, עד שהם עלולים להציב אותנו בשורה אחת עם הדיקטטורות הקשוחות ביותר. איפה עוד מחשיכים מסכים ורודפים ערוצי טלוויזיה ועיתונים? אצל פוטין ברוסיה, בסין, בוונצואלה; מה שנקרא: אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה.

במקביל לסתימת הפיות הישירה, גם סתימת הפיות העקיפה פורחת. הרעיון האורווליאני של "גוף קשור בבחירות" בא להרחיב עוד יותר את ההגבלות ולהחיל אותן על גופים שאינם מפלגתיים. חוקים אלה, כמו חוק קיצוב נייר, הם כביכול אובייקטיביים, אך הפקידים שמיישמים אותם הם לא יותר מפוליטרוקים בעלי אג'נדה.

אם ירצה הפקיד, יחשיך מסך, ירצה - ירדוף אחר עיתון ומפרסם. תיאורטית אפשר לחקור מורים על שיעורי אזרחות, כלכלנים על פרשנות כלכלית ורופאים שמתלוננים על עומס במחלקות. כל אלה הרי קשורים בבחירות.

ישראל צריכה רפורמה כפולה. הראשונה נוגעת לעליונות חופש הביטוי. חוקים כמו "חוק (לסגירת) 'ישראל היום'", חוקי צנזורה על האינטרנט, חוקי תוכן כמו חוק תאגיד השידור הציבורי או מועצות השידור - צריכים לעבור מהעולם.

הרפורמה השנייה נוגעת להגבלות על ה"תעמולה" בבחירות. במדינה מתוקנת, לכולם צריך להיות מותר להגיד הכל. עצם הרעיון שפקיד יכול וצריך להבחין בין תעמולה לבין אמת אובייקטיבית מאיין בכלל את הערך הדמוקרטי של אוטונומיה אישית.