על גאווה לאומית ומנהיגות

אני לא יודעת אם צפיתם בסרטון שבו נראים אלפי אזרחים בריטים, שהתאספו ספונטנית מחוץ לארמון בקינגהאם, שרים בקול רוטט ובדמעות את ההמנון הבריטי, "אלוהים, נצור את המלכה". תם עידן, אומרים הפרשנים. מעמדה הבלתי מעורער שלאליזבת השנייהנגזר מ־70 שנות מלכות שהתחילו בתקופה שבה לא היה שום דבר מוזר באדם שעומד בראש מדינה רק משום שאביו עמד בראשה לפניו.

לא בטוח בכלל שזו הפרשנות הנכונה. מכון גרמני מפורסם למחקר סטטיסטי (בשם "סטטיסטה") פרסם בשבוע שעבר את תוצאות הסקר שביצע, כששאל: "האם לדעתכם בריטניה צריכה להמשיך להחזיק במונרכיה, או שעליה להחליפה בראש מדינה נבחר?".

עצם השאלה מראה איזו דרך עשתה המונרכיה לאורך ההיסטוריה, אבל התשובה די מדהימה: 62% תומכים בהמשך קיום המונרכיה. יותר מחצי מאזרחי הממלכה שגילם גבוה מ־24 מעדיפים מונרכיה. בקרב צעירים (18-24) אכן יש היחלשות מסוימת, ורק שליש תומכים במונרכיה - אבל פחות משליש מעדיפים ראש מדינה נבחר. השאר סימנו "לא יודע".

איש לא מפקפק במסורת הדמוקרטית המפוארת של בריטניה. מהפכת זכויות האזרח התחוללה בממלכה 100 שנה לפני המהפכה הצרפתית ובלי שאיש נשלח אל הגיליוטינה. איך מדינה עם מסורת כזו, כמו מדינות רבות אחרות באירופה המערבית, מצדיקה יותר מ־100 מיליון ליש"ט בשנה (נכון לשנת 2021-2022) שמופנים לא לחינוך, לא לרווחה, לא לתשתיות, אלא לטובת אנשים שכל מה שהם עשו כדי לזכות בכל טוב הזה הוא להיוולד למשפחת המלוכה?

אנחנו רגילים לצטט את ווינסטון צ'רצ'יל - עוד בריטי דגול - שאמר ש"דמוקרטיה היא השיטה הגרועה ביותר, חוץ מכל השאר". עם כל תחלואיה של הדמוקרטיה, אנחנו מעדיפים את מנהיגינו תלויים בנו ונחושים לעבוד בשבילנו. אלא שהאהבה הסוחפת שזכתה לה אליזבת השנייה מכריחה אותנו לשקול שוב את הקונספט של מנהיג דמוקרטי, ופותחת צוהר לסוג אחר של מנהיגות - מנהיגות שמצליחה להיות אהודה, משמעותית ומשפיעה דווקא משום שהיא לא עסוקה בקמפיין מתמשך. המונרכיה הבריטית היא יותר מכללי טקס של עם חובב־טקסים. היא זהות. המלכה, דווקא בהיותה לא־נבחרת, א־פוליטית וכמעט בלתי ניתנת להחלפה (כמובן, כשלצידה פרלמנט דמוקרטי) - יכולה להיות המנהיגה שמייצגת את בריטניה עצמה. את הערכים, המסורת והתרבות הבריטיים שנמצאים מעבר ל"כאן ועכשיו" הפוליטי. אפילו הזוג אובמה, סופר־סטארים בכל מקום בעולם, נראו כמו צ'חצ'חים לידה; מעמדם תלוי ב־300 מיליון בוחרים - ומעמדה לא תלוי באיש.

הביטוי המובהק לכך מופיע במילים ששר ההמון הדומע: "פזר את אויביה והפל אותם", "שלח לה ניצחון, אושר ותהילה", הם שרים עליה, אבל רואים את עצמם. העם מברך את המלכה, המלכה שומרת על העם. לפרלמנט ולמבנה הדמוקרטי יש תפקיד מכריע בשגשוגן של אומות מצליחות ובאושרם של אזרחים. אבל האבל האמיתי על מותה של אישה בת 96 מוכיח שנשאר לנו מה ללמוד על גאווה לאומית ועל מנהיגות.