ולמה, בעצם, שנמוטט עכשיו את חמאס?

אנחנו חוזרים ומטיחים במבקרי ישראל בחו"ל שהם לא היו סובלים מטחי רקטות על ערים ועל כפרים בארצותיהם, ובעצמנו סובלים אותם ונמנעים כבר 13 שנים מכיבוש הרצועה לשם עקירת שלטונו של ארגון הטרור הרצחני שם. רבים מנמקים את ההימנעות הזאת ברתיעה אנושית ראויה ממלחמה ומאבדות שנספוג ונגרום. זו טעות, שכן פחד מהפעלת צה"ל לייעודו, הגנת ישראל, יסתיים באבדות רבות יותר. זה מה שקרה כשאובדן עשתונות והבלגת יתר שיתקו את הממסד המדיני־צבאי שלנו עד מבצע חומת מגן ב־2002.

ובכל זאת, טוב שהממסד המדיני־צבאי שלנו נמנע, בינתיים, מכיבוש הרצועה, מפני שזה ישרת עכשיו אויב פחות אכזרי, לפי שעה, אבל מזיק יותר - הפת"ח השולט בגדה. בהצעה שצה"ל יעקור עכשיו את שלטון חמאס מקופלת ההנחה שהוא ימסור את עזה לשלטון עצמי פלשתיני. אבל איך אנחנו, אויבי הפלשתינים, יכולים "לשחרר" את העזתים מהדיכוי שהמיטו על עצמם במו ידיהם? בהמרת שלטון האימים של חמאס בעריצות המושחתת של פת"ח? חיילי צה"ל אמורים לחרף את נפשם רק כדי להגיש את הרצועה בחזרה לפת"ח של אבו מאזן, המתון כביכול, משתף הפעולה עם צה"ל והשב"כ. אבל הרי זה כבר קרה פעמיים, ב־1994 וב־2005. רבין ושרון טעו אז, וטעותם גררה מחבלים מתאבדים ומטחי רקטות.

הפעם זו לא תהיה טעות, אלא טיפשות חמורה ואובדנית. כולנו מבינים מדוע פת"ח החלוש והמפולג נמנע מבחירות לפני העימות האחרון: התבוסה לחמאס היתה כתובה על הקיר. ובעתיד מובטחת תבוסת פת"ח לחמאס או למוטציות רצחניות אחרות, או שלחלופין פת"ח עצמו יחזור למורשתו הטרוריסטית. הסכם שלום עם פת"ח, שהשמאל הישראלי ברוב תלישותו ממשיך לחתור אליו, יוביל בהכרח להשתלטות ארגון טרור כלשהו לא רק על הרצועה, אלא גם על שומרון ויהודה. הניסיון שלנו ב־27(!) השנים האחרונות גוזר מסקנה ברורה: פת"ח אינו גורם בונה ואינו מעוניין כלל בטיפוח מדינה ערבית לצד מדינה יהודית, אלא בביטול המדינה היהודית. אם הסכם מדיני כלשהו יחסום את דרכו לביטולה, הוא "יחזור לעצמו" ויהיה למדינת טרור בלב הארץ, או יתמוטט ויפנה את הזירה לארגון טרור אחר, כמו שקרה ב־2007 ברצועה.

"הרשות הפלשתינית" תחת פת"ח, הלוחמת בנו מדינית ומשפטית, מסוכנת לנו יותר מחמאס המנודה. חמאס ברצועה מחליש אותה, ולכן בו יש לטפל רק אחרי שנתגבר עליה.

יש לרשות לגיטימיוּת בינלאומית ויכולת להתחזוֹת למחויבת לחלוקה לשתי מדינות לאום, כדי לפתות את המרכז־שמאל בישראל וחלק מידידי ישראל בחו"ל להסכים לכינונה של מדינה פלשתינית בשטחים כולם, עם רצף טריטוריאלי לעולם הערבי. על מדינה כזאת ישתלטו בוודאות אסלאמיסטים או מעין־פשיסטים, ויפתחו במסע טרור קטלני. סימני השאיפות ההרסניות האלה נראים עכשיו בכל רחבי הארץ, בשטחים ובתוך המדינה.

האסטרטגיה של ישראל צריכה להיות היפוך אוסלו, באמצעות סיכול תקוותיה של הנהגת פת"ח: בבידודה הטריטוריאלי מהעולם הערבי, באמצעות התיישבות עירונית גדולה מבית שאן עד ים המלח; במניעת הגירה ערבית לארץ; ובבידודה המדיני של הנהגת פת"ח בתהליך מדורג, במתכונת הסכמי אברהם, על יסוד הצורך המשותף להתגונן מאיראן ומטורקיה. ואז, בזמן הנכון, נוכל לעקור את חמאס, שהוא גידול סרטני שנאחז בחוף הדרומי של הארץ בתמיכת איראן וטורקיה. בתום התהליך יוסדר המעמד המדיני והאזרחי של הערבים בארץ בזיקה לירדן או באמצעות "מדינה מינוס" שסכנתה נוטרלה.

עד אז, נחזיק מעמד בקרב של הגנה והרתעה, שיהיה צורך לחזור ולחדשה, ונדאג שייפתחו שערי ההגירה מעזה לחו"ל. זו מלחמה שנמשכת כבר 100 שנים, מ־1921. ננשום עמוק ולא נניח את המבוקש: שניצחנו כבר, כביכול, ונותר רק לקַבּע את ניצחוננו בהסכם מדיני. זו היתה טעותנו ב־1994, וזה הלקח לעכשיו: סבלנות וקור רוח.