המשטר האיראני וארה"ב מחליפים כעת טיוטות והערות על מה שמתואר שוב כעסקת - take it or leave it, last chance deal. שני הצדדים לא יודו בפומבי שהם התפשרו על עקרונותיהם והם שומרים בפומבי על "חזות קשיחה". לעת עתה, לא ברור אם החתימה על הסכם חדש קרובה או לא. המשטר האיראני מציג, בשלב זה, שלוש סוגיות מרכזיות, שאינן פתורות לטעמו, לצד סוגיות משניות.
ראשית, מה יקרה אם נשיא אמריקני ייסוג בעתיד מהעסקה, כפי שעשה טראמפ? האיראנים, בהנחייתו הישירה של המנהיג העליון עלי חמינאי, דורשים ערבויות ו- "הבטחות משפטיות" (לא רק מארה"ב) למקרה כזה, כך שיוכלו גם לשמר את ההישגים מההסכם וגם לחזור למצבם ביום הכניסה להסכם (כולל השבת הנכסים שצברו מההפרות שביצעו).
שנית, הם דורשים לסיים באופן סופי, מראש וקרוב לתחילת תהליך החזרה להסכם, את חקירות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) בנוגע לתיקים הפתוחים על פעילותה הגרעינית האסורה של איראן, מבלי שהם יענו על השאלות הפתוחות, להם כמובן אין להם תשובות. לבסוף, המשטר עדיין דורש להסיר את משמרות המהפכה (IRGC) מרשימת ארגוני הטרור הזרים (FTO), או לפחות לאפשר עסקים עם כל החברות הקשורות אליהם.
יש מספר סוגיות נוספות, אבל בעצם נשארו שתי שאלות מפתח: האם חמינאי באמת רוצה עסקה וכמה ויתורים נוספים יעשה השליח האמריקאי לשיחות, רוברט מאלי, לפני שמישהו יעצור אותו?
כל הגורמים הקובעים בישראל (דרג פוליטי, רמטכ"ל, ראש מוסד), וכמובן ראש הממשלה הקודם נתניהו, מודאגים מאד מהעסקה, גם לפני ויתורים צפויים נוספים. היא נתפסת כגרועה יותר מעסקת 2015, שהייתה גרועה ומסוכנת מאד. העסקה תניב מאות מיליארדי דולרים למשטר (להערכת מומחי ה-FDD מדובר על כ-275 מיליארד דולר בשנה הראשונה וקרוב לטריליון לקראת 2031). לעומת זאת, ההגבלות על איראן יבוטלו במלואן בשנים הקרובות, וחלקן כבר פגו.
ישראל לא ויתרה על המאמץ לשכנע את הבית הלבן שהעסקה היא טעות. יש הסבורים כי הממשלה הנוכחית חייבת לפעול באופן "רועש" יותר, כפי שעשה ראש הממשלה הקודם בנימין נתניהו ב-2015.
אם ייחתם, יספק זרם המזומנים, כתוצאה מההקלה המסיבית בסנקציות, אפשרות למשטר לשקם את כלכלתו, לשדרג את יכולותיו הגרעיניות והקונבנציונליות ולחזק את תמיכתו בטרור. ההסכם אינו מטפל בחלק מההתקדמות הגרעינית הבלתי חוקית של איראן, שרובה התרחשה לאחר בחירת ביידן. ההסכם גם אינו מתייחס להתנהלות האגרסיבית של איראן, בהובלת משמרות המהפכה, כולל המזימות לרצוח חלק מבכירי ממשל טראמפ, כמו פומפיאו, בולטון ואחרים.
ישראל חייבת להיערך לשני התרחישים: עסקה, או לא. גרירת הרגליים האיראנית עלולה בהחלט לדחות את ההכרעה לאחר בחירות האמצע בארה"ב, בנובמבר. בכל מקרה, איראן תישאר קרובה באופן מסוכן לסטטוס של מדינת סף גרעינית, או אפילו לנשק גרעיני.
הגיע הזמן להחזיר את האיום הצבאי האמין. ניסיון העבר מוכיח בבירור כי ניתן לעצב את התנהגות איראן באמצעות איום כזה, עדיף ביחד עם ארה"ב, ואם לא, אז לבד.
ב-2003, לאחר פלישת ארה"ב לעיראק, האמין המשטר כי הוא עומד בפני איום צבאי, לכן הגיע לשולחן המו"מ, מוכן לוויתורים. זה קרה שוב ב-2011/2012, כאשר אובמה הזהיר כי "כל האופציות על השולחן". למרבה הצער, ארה"ב לא הפעילה אז את מנופי הלחץ שלה.
בינואר 2020, שנה וחצי לאחר שהנשיא טראמפ פרש מההסכם, חוסל מנהיג משמרות המהפכה קאסם סולימאני במתקפת מל"טים אמריקנית. פעולה זו החזירה איום צבאי אמין לתקופה קצרה. המשטר האיראני צמצם משמעותית הוספה של הפרות גרעיניות חדשות, ככל הנראה מחשש לתקיפות נוספות. הסטטוס קוו נמשך כשנה, עד שביידן נבחר והודיע על סירוב להפעיל איום צבאי. שנתיים לאחר מכן, עדיין אין איום צבאי אמין ואיראן ממשיכה להרחיב את ההפרות הגרעיניות.
ישראל חייבת גם לשקול ברצינות פרדיגמה חדשה, בעיקר אם ייחתם הסכם אבל גם אם לא, כמו זו שהנשיא רייגן התניע ב-1983. רייגן נטש את גישת "ההכלה" ואימץ תוכנית למניעת ההתפשטות של ברית המועצות, והתוכנית עבדה.
הדוקטרינה מתוארת בספר בשם VICTORY"", והצורך להתאימה לאיום האיראני הוצג במספר הזדמנויות על ידי ה-CEO של ה-FDD , מארק דובוביץ'. המדיניות גובשה בהחלטת הביטחון הלאומי האמריקאי מספר 75, שקראה לשימוש בכל הכלים והכוח שבידי ארה"ב, גלויים וחשאיים, כדי להילחם בברית המועצות. היא כללה התעצמות ביטחונית משמעותית, אסטרטגיית לוחמה כלכלית, תמיכה בכוחות פרוקסי ובמתנגדי משטר אנטי-סובייטיים, ובניית דה-לגיטימציה לאידיאולוגיה הסובייטית. התוצאה של הפעלת הדוקטרינה בנחישות, הייתה קריסת ברית המועצות.
האם המשטר האיראני פגיע, כמו המשטר הסובייטי בזמנו? כנראה שכן, כי למרות ההקלה בסנקציות כלכלת איראן תישאר שבירה. זה יוצר הזדמנויות לישראל, גם אם תיחתם עסקה.
סביר להניח שאם תיחתם עסקה, ישראל תצטרך לפעול בנושא לבדה. ישראל מנהלת כבר כיום לוחמה כלכלית ופסיכולוגית נגד איראן, כולל תקיפות קינטיות, על פי פרסומים זרים. ישראל פועלת נגד המשטר ברחבי המזרח התיכון ובאיראן עצמה, במערכה א-סימטרית, המכונה "המלחמה שבין המלחמות".
בהתבסס על המומנטום שכבר נוצר ושיווצר, ישראל יכולה למצוא שותפים לפעילותה באזור. שינוי המשטר באיראן לא צריך להיות המטרה המיידית. די בכך שבעלי העניין במזרח התיכון יחלישו מספיק את המשטר האיראני כדי למנוע ממנו לנקוט בפעולות פרובוקטיביות, גרעיניות וקונבנציונליות, גם תחת מטריה גרעינית, aאותה חייבים למנוע בכל דרך.