משבר הפליטוּת עדיין איתנו

אתמול נפלה בידי הזכות לראות קבוצה של ילדים מקבלת הסבר על פליטים בתערוכה "חומר, רוח וגעגוע" של האמנית אורנה בן עמי העוסקת בחוויית הפליטות ובדרך הדהודה בחיינו כיום, המוצגת אצלנו במוזיאון לוחמי הגטאות.

יכולתי לחוש את הלב הנפתח, את העיניים הנפקחות לרווחה, את החמלה המתהווה, את "גלגלי השיניים" של המעשה החינוכי.

המלחמה באוקראינהניטשת כבר חצי שנה, ואת הידיעות על כך ניתן למצוא רק בעמודים הפנימיים של העיתונים. עשרות אלפי אנשים, ובהם המוני אזרחים, קיפחו את חייהם. מיליוני בני אדם, ובהם מיליוני ילדים, נעקרו מבתיהם והפכו לפליטים בארצם ומחוצה לה.

תחושת הפליטוּת מלווה אותנו כחברה אנושית זה שנים. העם היהודי עבר נדודים, הגליות וגירושים, ששיאם בשואת העם היהודי. מלחמת העולם השנייה הצמיחה עשרות מיליוני פליטים, בני לאומים שונים.

חוויית הפליטוּת נשארת צרובה בנפש לעד, הקושי הפיזי שבהפיכה לפליט הופך לפצע פתוח. היטיבה לתאר זאת נעמי יודקובסקי, ממייסדות קיבוץ לוחמי הגטאות, עשרות שנים אחרי השחרור: "עד היום מקננת בי הרגשה שאיני בטוחה בעולם. משהו מהפליטוּת שתול עמוק בנפשי. בכל רגע יכולה לצוף המחשבה, ההרגשה, שמי יודע מה יהיה מחר. אין גרוע מלהיות פליט. אני פוחדת עד היום שאהיה פליטה... קשה לי להשתחרר מהפחד הזה".

פרופ' יהודה באואר, חוקר השואה, אמר בנאום שנשא בפני הפרלמנט הגרמני: "יש להוסיף שלושה דיברות נוספים בעקבות השואה: לא תהיה מבצע, לא תהיה קורבן, ולעולם לא תעמוד מן הצד".

לנוכח המתרחש כעת באוקראינה יש לנו, החברה הישראלית, אחריות גדולה לא לעמוד מן הצד. עלינו להניח לציניות ולהאשמות (המוצדקות בחלקן) לגבי עברו של העם האוקראיני ולהישיר מבט לפצע הנפער בנפשם של מיליוני פליטים.

עלינו להבין שאם לא יטופל, פצע זה עלול להעלות מוגלה אשר תפגע במעגלים רחבים יותר בחברה האנושית.

יש תופעות יפות: קליטת פליטים יהודים ולא יהודים, עזרה חומרית וסיוע בדרכים נוספות. כל הפעולות יפות וראויות, אולם כדי להבנות את אותה חמלה לכדי מעשה יש צורך בחינוך: חינוך בבית, חינוך במסגרות השונות, פורמליות ובלתי פורמליות, ובעצם בכל הזדמנות אפשרית. חינוך המונחה מלמעלה אך גם צומח מלמטה, חינוך המבנה בנו מגיל צעיר את האכפתיות לגורלו של האחר, חינוך השם את הדאגה לאחר כברירת מחדל טבעית, ראשונה במעלה.

החיים מזמנים לנו עומס רב, דאגות וטרדות. בתוך כל אלה מוטל עלינו - הורים, מחנכים, מובילי דעת קהל וכל מבוגר משמעותי באשר הוא - להעלות נושא זה אל "ראש הערימה", לעסוק בו ולהבין כי בנפשנו הדבר.

חובה עלינו לעצור רגע, להתבונן ולפתוח את הלב בכל פעם מחדש. אם לא בשבילם אז בשבילנו, בשביל הילדים שלנו, בשביל החברה שאליה הם יגדלו ויצמחו.