עברנו יום מאוד ארוך ומרגש, 50 שנה אחרי רצח חללי מינכן. הייתי שחיינית צעירה ועברתי חוויה שאי אפשר אפילו לתאר. היום, כשאני נמצאת כאן שוב, זה מעלה מחשבות איך זה קרה, איך לא עשו כלום כדי למנוע את זה. הדברים הנוראים שהיו, ושרצחו את הרעיון האולימפי, עם ספורטאים שבאים לעשות את המיטב, אבל מבינים שכל אחד הוא שונה וצריך לתת את המקום לכולם.
הכינו לנו קבלת פנים יוצאת דופן, הם יצאו מגדרם, עם שמירה שבחיים לא זכיתי לקבל כמותה - זו תחושה שזה טוב, אבל אולי מאוחר מדי. זה לא קרה מתי שזה היה צריך לקרות.
הרצוג בטקס לזכר חללי מינכן בגרמניה: "זוהי לא טרגדיה יהודית וישראלית, זוהי טרגדיה עולמית" // צילום: לע"מ
הזיכרון האחרון שלי מכאן הוא כמובן הרצח. גרמניה רצתה בזמנו להראות שהשתנתה. היתה פסטורליה, עם מדשאות ופריחה, מפגש עם ספורטאים מכל העולם, חדר אוכל עם מבחר שאי אפשר להאמין - זו היתה תחושה מיוחדת, עד שחזרתי לכפר ושמעתי על המחבלים. הייתי במגורים שונים, קמתי לתומי בבוקר וראיתי מהחלון משוריינים שהגיעו לשמור עלינו. לא הערתי את אסתר (האתלטית הישראלית אסתר רוט שחמורוב) ולא הצלחתי להשיג קשר עם המשלחת, עד שראש המשלחת בא וסיפר לנו.
הטקסים היו יוצאי דופן, ולא חשבתי שאחווה חוויה עצומה כל כך, עם התנצלות של נשיא גרמניה, כשהם מודים באחריותם, שהיו צריכים לעשות יותר. מזל שהמשפחות הודיעו במאבקן שהן לא מגיעות עד שתקבלנה את הפיצוי הראוי. ראינו והרגשנו שנעשתה כאן פעולה שלא היתה דוגמתה, כולל הוועד האולימפי הישראלי שהביא 110 אנשי משלחת, את השותפים לאסון ואת נשיא המדינה הרצוג שהגיע לכאן.
שלומית ניר-טור היא שחיינית וחברת המשלחת למינכן 1972
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו