על הדבש ועל העוקץ

ראש השנה בפתח, ועל כל שולחנות החג צפויה להתנוסס צנצנת דבש.

העובדה המשמחת הזו מאפשרת לשר החקלאות עודד פורר לנעוץ עוד מסמר בארון המתים של החקלאות הישראלית שאותו הוא בונה, באותה הדורסנות המאפיינת את הבוס שלו, ליברמן: במהלך אופייני לכלכלת בחירות דוחף השר פורר ליבוא של דבש מחו"ל, אף שאין שום מחסור בתוצרת מקומית והדבוראים הישראלים מסוגלים לספק לרשתות השיווק את כל תצרוכת הדבש הצפויה, ואף יותר מזה.

אז למה להתעקש על היבוא? הסיבה ברורה: אם יצליח פורר להוריד בכמה שקלים את מחיר הצנצנת שנקנה לחג, זה יהיה הישג מהיר שקל לנפנף בו. את מחיר ההישג הזה ישלם בגדול ציבור קטן - הדבוראים, וזה לא משהו שמרגישים בקלפי.

פורר הוא אולי שר החקלאות, אבל ממש לא שר החקלאים. הוא ממלא את תפקידו כל הזמן עם הפנים לצרכן, ולא ליצרן.

במונחי תעשיית המוזיקה, שממנה אני מגיע, אפשר לומר שפורר הוא עורך מוזיקלי מסוגו של קובלנץ, ולא מסוגו של קוטנר.

קובלנץ וקוטנר הם שני אייקונים בדברי ימי הרדיו הישראלי, אבל גישתם הפוכה: קוטנר עובד יותר עם הפנים ליצרן - למוזיקאי. מבחינתו, מהות התפקיד שלו היא לאפשר לכמה שיותר מוזיקאים שהוא מעריך לפרוץ ולשרוד בתעשייה המקומית.

אני, באופן אישי, לא חושב שהייתי מסוגל לשרוד בלי אנשים מסוגו של קוטנר ברדיו. את ה"מכוורת" הפרטית שלי הייתי סוגר בלעדיהם מזמן.

קובלנץ, לעומת זאת, חי יותר עם הפנים לקהל. הוא משרת את המאזינים באמצעות המחויבות לפגוע בטעמו של המאזין (הצעיר בעיקר) הממוצע, ואם המאזין הזה אוהב לשמוע את להקת קולדפליי - הוא יקבל כמה שיותר קולדפליי, גם על חשבון היצירה המקומית.

הרדיו הישראלי עוצב בדור האחרון יותר בגישה הזו, שמן הסתם מייצרת יותר רייטינג, וזו הסיבה לכך שיותר ויותר מוזיקאים ישראלים צעירים עברו לכתוב באנגלית, או אפילו עזבו כדי לנסות את מזלם בחו"ל.

הם פשוט איבדו את אמונתם ביכולתם לפרוץ ולשרוד בשוק המקומי.

משרד חקלאות שמזניח את היצרנים ומתנהל בעיקר עם הפנים לצרכן הוא אסון. עם כל הכבוד למוזיקה (ויש לי המון), עם חקלאות לא משחקים. חקלאות זה ביטחון תזונתי וביטחון פיזי.

חקלאים הם אלה שיושבים על הגבולות ביישובי הספר ושולטים דה־פקטו בשטחים הפתוחים בכל הארץ.

יש שתי דרכים עיקריות שבהן מדינות מפותחות שומרות על החקלאים שלהן: פיקוח על היבוא החקלאי ותמיכה ישירה.

פורר, עם הקריצה שלו לצרכן, פותח את היבוא ביד אחת אבל ביד האחרת משאיר את ישראל בתחתית הטבלה של התמיכות הישירות: 2.5% אצלנו לעומת 16.3% באיחוד האירופי, ועוד לא דיברנו על הטרור החקלאי שמשתולל פה, כי בניגוד לשר החקלאות שלנו, אויבי ישראל דווקא מבינים את חשיבותה הביטחונית של החקלאות ועושים כל שביכולתם כדי להתיש את החקלאי הישראלי ולרשת את אדמתו, בהצלחה לא מבוטלת.

אבל אם תשאלו את השר פורר - הכל דבש...