לחיי הפרשיות המושתקות

כשכבר היה מורשע בפלילים, הוזמן אהוד אולמרט להתראיין באחד האולפנים ונתבקש לחוות את דעתו בנושאים אקטואליים שונים. המרשתת התפוצצה. הראשונים להתאושש מההלם רצו לרשתות החברתיות והחלו להקליד. זעם, אי־אמון והתפלצות כללית כיכבו בתפריט וכולם הזמינו כפול. אחד הביטויים האהובים עלי במיוחד, "לא יעלה על הדעת", ידע את שעתו היפה ביותר, ולמטבע הלשון הזו נחזור בהמשך.

אולמרט המשיך להיות מוזמן לאולפנים, וגם מחר אולי יעלה לראיון בערוץ החביב עליכם. אם זה יקרה, אני יכול להרגיע אתכם: התגובות כבר תהיינה רגועות. אמנם ביטויי זעם יימצאו פה ושם, אבל מרבית התגובות ינוע בין סרקזם עייף לגיחוך מר.

וכך אנחנו מנוצחים. במהלך בנאלי, כמעט פרימיטיבי בפשטותו אבל שתוצאותיו פנטסטיות: אדם שהורשע בקבלת שוחד וריצה עונש מאסר, יושב חנוט בחליפה ומביע את דעתו בענייני מוסר ומינהל תקין. רגע, לא הגענו לעיקר. העיקר הוא שזה נראה לנו בסדר. זה נראה לנו בסדר כי כך הרגילו אותנו. זו השיטה שבה מנוצח הישראלי ההגון והסביר על בסיס יומיומי: הוא מתַרגל את דעתו כך שתסכים להעלות על עצמה דברים שרק אתמול היו "לא יעלה על הדעת".

עשרות פרשות פליליות התפוצצו בתקשורת הישראלית רק בשלוש השנים האחרונות. שמם של פוליטיקאים ופקידים בכירים נקשר לעבירות מהחמורות ביותר שידע ספר החוקים הישראלי. המאשימים הם בכירי העיתונאים בישראל, כאלה שיושרתם היא קונצנזוס, אבל משם והלאה צרצרים. הפוליטיקאים מצילים חיות בית, התקשורת כזה "יא תראו ציפור", איש אינו נחקר, וכולם מחכים שיעבור. שנתרגל כבר.

רציתי לכתוב השבוע על פרשת פגסוס, אבל אמרתי לעצמי: "מה, עוד פעם פרשות? שוב פגסוס? שוב גונבים לך את המדינה? אתה משעמם, יא ארנון". 'חת ושתיים פניתי למצוא נושא חדש ומייד הבנתי שהפסדתי. פרשת האזנות הסתר במשטרת ישראל אמורה היתה להרעיד את אמות הסיפים של הציבוריות הישראלית, ודווקא האייטם הזה תויג אצלי בראש כ"משעמם". כך הרגילו אותי לפגסוס וכך אני מפסיד. לכן, עם כל הכבוד לנושא החדש, את הטור הזה כתבתי דווקא. שיר געגועים לנושא הישן.

אנחנו מתרגלים שנתניהו נחקר על סיגרים שקיבל מחבר, בזמן שלפיד ובנט כלל אינם נשאלים על מעשים חמורים פי כמה שבהם הם נחשדים; אנחנו מתרגלים שאחד מבכירי הפרקליטות מאשים בפומבי את שי ניצן בהתנהגות עבריינית, והאחרון שותק עד שנתרגל. אנחנו כבר לא תופסים את הראש כשפליטי ימינה מזדנבים בעקב השמאל הישראלי, בעודם מדברים על התיישבות וערכים. מדי יום מרגילים אותנו לדחוק ולהרחיב את גבול הלגיטימי שבתוכנו, שיפרוש חסותו על חטא ועוול.

באופן מוזר זהו טור אופטימי. פרשיות חמורות הרבה יותר שקרו כאן לפני 30 שנה הושתקו ומקום קבורתן לא נודע. התנהלויות עברייניות מסמרות שיער כלל לא הובאו לידיעתנו. היום יש לנו את הרשתות, היום כל אחד מאיתנו עיתונאי. על כן אשתדל לנצל במלואו את חופש הביטוי הנפלא שניתן לי ואתגעגע בקול רם וברור דווקא לנושא הישן.