החלטת הממשלה, שכזכור משמשת ממשלת מעבר, על מינוי השופט בדימוס מני מזוז לתפקיד יושב ראש הוועדה המייעצת למינויים בכירים בשירות המדינה, שוברת את כל השיאים של צביעות.
ספק אם חזינו עד כה ברמיסה גסה כל כך - ועוד בפרהסיה, לעיני כל - של עקרונות המשפט ושל נורמות הממשל התקין, שאך לפני רגע הוצגו כמקודשים וכבלתי ניתנים לערעור.
במשך שנים, כל עוד הימין היה בשלטון, הסבירו לנו שממשלות המעבר אמורות למשוך את ידיהן מכל החלטה בעלת השלכות ארוכות טווח, אף שחוק יסוד: הממשלה בגרסתו הנוכחית דווקא שותק בעניין.
כמו בנושאים רבים אחרים, בית המשפט העליון לא היסס לדבר במקום המחוקק, ופסק יותר מפעם אחת כי אסור לממשלת מעבר לפעול בתחום המינויים. אם היו לימין השגות, הן הושתקו מייד בשם הממלכתיות ו"שלטון החוק", אותו צמד מילים קסום שניכוסו מאפשר לשמאל בישראל לצפצף על החוק ולשמור הלכה למעשה את השלטון בידיו, גם כשהבוחר רוצה אחרת.
ציווי כוללני
אסור לכם למנות - נאמר לימין נחרצות באותה עת, והציווי הכוללני הזה הורחב אפילו למינויים זוטרים, שלא ממש חורצים גורלות, כמו מינוי חברים למועצות דתיות. הרציונל מאחורי האיסור היה הגיוני לכאורה: ככל שמדובר במינויים שאינם משקפים צורך חיוני מיידי, הרי אפשר לחכות עד לכינון ממשלה חדשה, זאת שתקום אחרי שהעם יאמר את דברו בקלפי ותגלם את תוצאות הבחירות.
השבוע למדנו לפתע שלהיגיון הזה יש גבולות משונים. ההיגיון תקף כאשר רוצים להגביל את ממשלות הימין, אבל כשממשלת המעבר אינה מזוהה עם הימין - ההיגיון מתאדה, כאילו לא היה. גם שלטון החוק מתאדה, או שמא הוא כבר לא מקודש.
צורך חיוני?
האם מינוי יושב ראש קבוע לוועדה המייעצת למינוי בכירים על סף הבחירות הכלליות, הוא צורך חיוני? האם בלעדיו מדינת ישראל תתקשה לתפקד? ברור שהתשובה על שתי השאלות האלה שלילית לגמרי. זאת לא רק השערה תיאורטית: אם מדינת ישראל שרדה בלי זעזועים מיוחדים את חמשת החודשים שחלפו מאז פטירתו של היו"ר הקודם של הוועדה, השופט בדימוס גולדברג, בלי שמונה לו בתקופה הזאת מחליף, אין ספק שהיא תוכל להחזיק מעמד עוד שלושה חודשים ללא יו"ר לוועדה.
השמאל בישראל גילה מזמן, אולי עוד מימי האמירה של סטלין ש"המינויים קובעים הכל", את הבוננזה שתחום המינויים טומן בחובו. רק תלמידי המשפטים בשנה א' עוד יכולים להאמין למנטרה שעובדי שירות המדינה בישראל עשויים מחומר מיוחד, שהופך אותם במטה של קסם לא־פוליטיים, נטולי פניות וחסרי אידיאולוגיה. כל האחרים, בארץ ובעולם, יודעים שללא שליטה במינויים לא ניתן לקדם שום מדיניות.
הנצחת ההגמוניה
אין דרך יעילה יותר להנציח את המשך ההגמוניה של השקפות השמאל בצמתים החשובים של שירות המדינה, מאשר להציב בתפקיד המכריע איש בעל ראיית עולם שמאלנית קיצונית כמו מני מזוז. המילה "להנציח" אינה הגזמה במקרה זה. יו"ר הוועדה למינויים בכירים מתמנה לתקופת כהונה של שמונה שנים. במושגים ישראליים זהו נצח של ממש.
מספיק לעיין, ולו בקצרה, ברקורד ההחלטות של מזוז בתפקידיו הקודמים ובהתבטאויותיו הבעייתיות כדי להבין שבשמונה השנים האלה הוא ינצל עד תום את מעמדו בראשות הוועדה כדי להכתיב את דעותיו לציבור, שברובו לא חפץ בהן וסולד מהן.
הכללים משתנים
הבעיה אינה בכללי משחק כאלה או אחרים, אלא בעובדה שהם משתנים כל הזמן בהתאם לשחקנים, או בשפה פשוטה יותר - מה שמותר לשמאל אסור לימין. הדעת נותנת ש"פרצת מזוז" קוראת לגנב, וממשלת המעבר הנוכחית תמשיך להשתולל במינויים עד לדקה האחרונה של כהונתה. רוצים לדעת מתי הפרצה תיחסם, בשל שלטון החוק, שיתקדש שוב? כשממשלת הימין הבאה תיהפך לממשלת מעבר, כמובן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו