מלחמות הימין: השבטיות הרגה את המהות

במבט קר ושבע מאבקים פוליטיים, שהפכו לעניין שגרתי בטרללת הבחירות הישראלית, אין חידוש בקרב היצרי בין חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר.

על פני השטח צצו כמקובל האשמות הדדיות, דרישות למיקומים ברשימת הציונות הדתית-עוצמה יהודית וניסיון להפיל על הצד שמנגד את האחריות לפיצול, שעלול לדרדר את אחת המפלגות מתחת לאחוז החסימה.

אבל מתחת למעטה הפוליטי מסתתר סיפור רגיש, שפורט על עצבים חשופים של זהות ומעמדות. הוויכוח אכן נוגע בחלקו לשאלה מי ימוקם כמספר 4 וכמה מועמדים מטעם בן גביר יזכו להיכלל בעשירייה הראשונה, אך בעיקרו הוא קשור לפוליטיקת זהויות, לקבוצה המכונה "ישראל השנייה" ולמתח בין ציונות דתית "קלאסית" לבין מי שחשים שהם זוכים ליחס מתנשא ופטרוני.

סמוטריץ' מכוון לחובשי כיפות סרוגות בגוונים מסוימים, דבר ברור לאור העובדה שרשימתו נקראת הציונות הדתית. בן גביר נהנה מבייס בקהלים מסורתיים ומאהדתם של המגיעים מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית. כמותו הם חשים שהתנהלותו של סמוטריץ' יוצאת מנקודת הנחה שהם ונציגיהם ברשימה שווים פחות.

"סמוטריץ' רוצה ציונות דתית קלאסית. אני רוצה יותר פריפריה. חברי הכנסת שמחה רוטמן ומיכל וולדיגר פחות מחוברים לעמך ישראל", אמר השבוע בן גביר בראיון רדיו וחשף את לב הוויכוח בינו לבין סמוטריץ'. ח"כ רוטמן, תושב פני קדם שבמזרח גוש עציון, השיב בצחוק כי בזכות טענותיו של בן גביר הוא "הפך מאדם שמתגורר ביישוב בעל דירוג סוציו־אקונומי ופריפריאלי נמוך למי שחי בלב שכונת וילות ברעננה". האם בן גביר ומחנהו צודקים בתלונתם על יחס מזלזל בעל ארומה אליטיסטית? אולי הצדק עם סמוטריץ' ורוטמן, השוללים את טענת הפטרונות ומתעקשים שמדובר בניסיון לסחוט מקומות נוספים ברשימה? כך או כך, ברור שפוליטיקת הזהויות ותיאוריית ישראל השנייה משחקות תפקיד משמעותי בתוך מחנה הימין, ולמעשה משמשות משקפיים שדרכם רואים פוליטיקאים וקהלם את המציאות.

זו התפתחות מסוכנת - אם כל פעולה פוליטית נמדדת במדינת המוצא, הפילוגים בלתי נמנעים; אם כל עימות פוליטי הופך כל אדם לחשוד בהתנהגות שקשורה לרקע עדתי - אין שום ויכוח אחר בעל מהות.

בין סמוטריץ' לבן גביר כמעט אין מחלוקות בנושאים מדיניים, בענייני דת ומדינה או ברפורמות במערכת המשפט. השניים רצו במשותף וזכו להישג אלקטורלי נאה; גם שיתוף הפעולה ביניהם לאורך השנה האחרונה עבר ברובו בצורה טובה וחלקה. ובכל זאת, הם אינם מסוגלים לנהל את הסכסוך מבלי לשבור את השוקת. העמדות הפכו שוליות וניגפו מפני העדות, הקליפה ולא התוכן היא זאת שמנהלת את העניינים.

התוצאה עשויה להיות הרת אסון לימין, אך בעיקר מעקרת את היכולת לנהל מחלוקת מבלי להסלים. אין חילוקי דעות, רק חבית נפץ עדתית ומחנאית הממתינה שמישהו יצית לה את הפתיל כדי להעלות הכל באש.