הגירוש לא מפסיק לדמם

השבוע לפני 17 שנה יצאה לפועל תוכנית ההתנתקות. אחד המבצעים המוצלחים יותר של צה"ל, שפעל כמכונה משומנת וממושמעת והביא לניצחון. ניצחון על יהודים. בקיץ 2005 מדינת ישראל ניצחה, ללא קרב, את אזרחיה הטובים ביותר.

לא נשכח ולא נסלח. לא נשכח את מי שהפעיל מכונת רעל תקשורתית ותעמולתית ששחטה ציבור שלם, מתוק, מתון וממלכתי כל כך. הפכו את מלח הארץ לפנאטים, את החקלאים הפכו למחבלים בפוטנציה, את המשפחות שהקריבו את נפשן הפכו למי שעלולות לפגוע בחיילי צה"ל. הפכו אותו, את הציבור המקסים הזה, לתתי אדם.

לא נשכח ולא נסלח למי שאתרג, למי שקרץ, הסתיר וסלח על פרשיות השחיתות של אריק שרון, כי "הוא היחיד שיכול לבצע את הדבר הזה, צריך לשמור עליו לא רק מפני הגלים הפוליטיים, אלא גם מפני גלים משפטיים". לא נשכח שאברמוביץ', שהוביל את הקו המסואב הזה, עדיין משמש אחד מבכירי העיתונאים בישראל, משום מה. לא נשכח גם את מי שלא שאלו שאלות קשות, או שאלות בכלל, את מי שמכרו את נשמתם בחינם. את אלה שאיכשהו שכחו לשאול מה יהיה ביום שאחרי ואיך קרה ששרון התהפך, מדוע הוא מתעלם ממשאל המתפקדים שאותו יזם, ואם בכלל התחזיות על המיליציות המתנחליות יש להן אחיזה במציאות או שהן נועדו למטרה מסוימת מאוד.

לא נשכח את ההכנה המנטלית שהעבירו את החיילים והחיילות שלנו, איך עשו תרגילים פסיכולוגיים משוכללים, איך הפכו את חיילינו לזומבים ללא רגש, עם מבט חלול. איך תרגלו שם כיצד קורעים תינוק מידי אמו ואיך מפנים את הקשישים. איך הפכו שם אחים לאויבים. והדמעות, היום, הן עדיין יורדות מעצמן.

לא נשכח וגם לא נסלח למי שהבטיח ש"אשקלון לא תהפוך לקו חזית, לא אשקלון ולא מקומות אחרים", למי שזלזל בתחזיות, בשכל הישר, בהיגיון, בזיכרון ההיסטורי החכם כל כך. למי שהפך יישובים פורחים ומפעל ציוני חלוצי לבסיסי אימונים וטרור של הג'יהאד האסלאמי וחמאס. במבצע האחרון ירו עלינו טילים מתוך הריסות היישובים נצרים ומורג.

לא נשכח ולא נסלח למערכת המשפט, שנעמדה דום מתוח לפקודת הפוליטיקאים. פרקליטות שלמה ויועץ משפטי לממשלה, בכללם גם שי ניצן שהיה משנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים, שהפכו מפגינים במדינה דמוקרטית למורדים ולפורעי חוק. לא נשכח את מי שבלם אוטובוסים בדרך להפגנות, מי שהפעיל כוח לא סביר, מי ששלח למעצר כ־6,000 אזרחים שומרי חוק, ובהם מאות קטינים שרק ביקשו להפגין.

ימי טרום הגירוש הם מהחשוכים בתולדותיה של מדינת ישראל הצעירה. אלה היו שנים שבהן הדמוקרטיה קפאה, כשכלבי השמירה ושומרי הסף שאמורים היו לשמור עליה כשכשו בזנב כמו פודלים ממושמעים. להם היתה שיטה: קודם השחירו, אחר כך עצרו, ובסוף גירשו. את הדמעות, השברים והזיכרונות אנחנו עדיין אוספים. לא שוכחים, ולא סולחים.

יש לנו תפקיד, לנו ולדורות הבאים. להמשיך לבנות, לזרוע ולנטוע, לבנות את החיים - תוך עמידה על המשמר כי לעולם לא יהיה עוד גירוש.