נתנו "עבודה": הזנחת האתוס המפלגתי

אין מה לשמוח לאיד. התהליך שחוותה העבודה באבחת חרב עלול להתרחש בכל מפלגה.

ימנים רבים עלצו ש"מפלגת המדינה" הפכה לתנועת נישה, שלידה מרצ נראית לרגע ממלכתית; מפלגה שכל קשר בינה לבין האתוס הפוליטי של תנועת העבודה הוא מקרי בהחלט. זו עובדה שככל הנראה תוביל את האלקטורט המסורתי שעוד היה לה - רובו ככולו בגיל השלישי - לחפש בית פוליטי אחר. אך הסיבות שהובילו לכך לא ייחודיות לה: קבוצות אינטרס שמשפיעות על פריימריז ודוחפות מועמדים מפתיעים (במקרה הזה, מחנה שלי יחימוביץ) אינן תופעה המוגבלת למפלגת העבודה. מפלגה יכולה "לקום בבוקר" ולגלות בגלריה שלה נציגים שבינם לבין מי שהיתה מבקשת לראות ב"חלון הראווה" שלה קשר חלש; נמשיך: מנהיגה שנהנית לראות ברשימתה מי שדומים לה אך שוכחת שהאלקטורט שלה הוא בעל דנ"א שונה, כזה שהמשיך להצביע למפלגתה למרות, ולא הודות למנהיגותה. שמעוניינים לראות ברשימה שונים ממנה ודומים יותר למי שהיו במפלגה בימיה המקוריים, הממלכתיים. היו ימים שבהם נתניהו התעקש, ובצדק, שאנשים כבני בגין יהיו חלק מרשימת הליכוד, גם כשהליכוד כבר שינה את עורו. נטישת ההתעקשות הזאת והנטייה להביא את ה"דומים לי" הן נטייה טבעית של מנהיגים - הנותרים בסוף עם מפלגה שגורמת להם עצמם לחוש בה "בבית", אך לרבים ממצביעיהם המסורתיים לחוש שאין היא כבר ביתם;

שיטת הבחירה - הריצ'רץ' של העבודה הוביל למצב המדהים שמסמל יותר מכל את מצבה של המפלגה כיום: אבתיסאם מראענה מוקמה מעל עמר בר־לב. לא שאם הדברים היו אחרת היה לבר־לב סיכוי ריאלי להיכנס לכנסת הבאה, אך החילופים כמו מסמלים את האתוס המאולץ החדש של מי שהיתה מפלגת ההגנה, צה"ל, תנועת ההתיישבות ולמעשה האתוס הציוני כולו. במילים אחרות: מנהיג או מנהיגת מפלגה חפצת חיים, גם אם הם מעוניינים ברשימה טרנדית, בשיטה אטרקטיבית, במועמדים "בראש שלהם" - לא יכולים להרשות לעצמם הזנחה מהסוג שחוותה מפלגת העבודה, נכנה זאת הזנחה של ניהול האתוס המפלגתי.

כשהאלקטורט הולך לבחור - מעבר לבחירת המנהיג (שהוא עדיין הסמל המרכזי של המפלגה), במה הוא בוחר? באתוס. וכאשר המנהיג "חורג" משהו מן האתוס (בלשון המעטה, כן?) - לאותם מועמדים ברשימה יש משקל אסטרטגי ממש. הם יצרני האתוס, מי שיגרמו למצביעים המסורתיים להסתייג או להיוותר נאמנים. כשזו מרב מיכאלי בראש העבודה - מנהיגת "שמאל חדש" פמיניסטית שלא סיפקה את תחושת מפא"י ההיסטורית, היו אלה בר־לב ודומיו שנתנו את הלגיטימציה להצביע לרשימה. כאשר נתניהו חדל להלום את המצופה ממנהיג "המחנה הלאומי", היו אלו דמויות כמו סער, לבנת, שטייניץ, שאפשרו לאכול את הצפרדע של הפתק "מחל".

אך סינדרום העבודה לא מוגבל רק אליה. בפוליטיקה יש שינויי זהות המתרחשים בִן־לילה, ויש שאורכים כמה שנים. סינדרום יצירת רשימה ההולמת רק את מצביעי הפריימריז ואת מנהיג המפלגה עשוי להתרחש בכל תנועה. והבוחרים המסורתיים? ממש כמו במפלגת העבודה - יחפשו את ביתם במחוזות אחרים.