כוחות מוגברים של המינהל האזרחי התייצבו אתמול בנוקדים, יישוב פסטורלי במזרח גוש עציון, בספר מדבר יהודה. עוברי אורח אקראיים שצפו בהגעתם שיערו בוודאי שפניהם למשימה שתגאל את עם ישראל מכל צרותיו. כה נחושים ורבים היו, שעל הדעת עלו מייד תמונות הניצחון המפוארות מן העבר, והדמיון צייד אותן בגרסאות העתיד.
הם בטח כאן למטרה לאומית חשובה, חשבו התושבים. אולי יושיעו אותנו מן הגרעין האיראני? אולי יבריקו במבצע נועז נוסח מבצע אנטבה? בעצם, לא נתקטנן - גם אם יצילו את הנהגים היהודים מפגע רע של זריקות אבנים וסלעים על רכביהם, דיינו.
אלא שלאנשי המינהל האזרחי היתה משימה שונה לגמרי. הם באו לטפל ב"אויב" אחר, וכעבור דקות אחדות דיווחו שה"אויב" הוכרע. דבר הניצחון אף שודר בחדשות בזו הלשון: "כוחות גדולים של המינהל האזרחי פינו הבוקר פינת קפה, שנתרמה לרווחת לוחמי צה"ל ומג"ב המשרתים באזור, ושימשה להם נקודת רענון והפוגה".
אתם הבנתם את זה? משלל האיומים המשחרים לפתחנו, בחרה המדינה אתמול בבוקר למקד את כוחותיה באיום הגדול והמיידי מכולם - פינת הקפה שהוקמה ומומנה בידי אזרחים, כדי להקל על נציגי המדינה את השירות.
בה בעת, כשהציבור נזעק ותוהה מדוע לא מטפלים בבעיות אמיתיות, התשובה זהה, בין אם היא נאמרת בקול ובין אם נרמזת בשקט: אין משאבים. לשמירה מפני זורקי אבנים ובקת"בים - אין משאבים. למאבק בהשתלטות הערבית על הקרקעות - אין משאבים. גם לאכיפת חוקי התנועה, המופרים בברבריות בידי נהגים ערבים שמסכנים את כולם, ללא הבדל דת ולאום - אין משאבים. להורדה הרואית של פינת הרענון לחיילים - דווקא יש.
אם זהו סדר העדיפויות, כנראה השתגענו.
פינת הקפה ז"ל בנוקדים היא רק משל לאבסורד המשתלט על ישראל, ככל שהיא שוכחת את תכליתה - להיות מולדת ובית לעם היהודי.
בלא תכלית, המנגנון הממשלתי אינו יותר מגולם, ואל לנו להתפלא אם הוא קם על יוצריו. חמור אף יותר, הגולם תמיד יכוון את מכותיו אל המטרות הרכות, יתאכזר כלפי רחמנים וירחם על אכזרים, רק משום שזה קל. קל יותר להרוס פינת קפה יהודית מאשר לפנות את ח'אן אל־אחמר, אז הולכים על הקל.
קל יותר לדרוס את הסוהרות התמימות ונטולות ההגנה מאשר להחזיר לתלם את המחבלים בבתי הכלא, אז שוב הולכים על הקל.
העיוות הנוראי בא לידי ביטוי בכל תחום ומדביק, כמו מגיפה, כל חלקה טובה. המדינה מקילה את חיי ארגונים אנטי־ישראליים, ומקשה את הפעילות של אלה שעומדים לצידה במאבקי הסברה ושכנוע בעולם. ידה פתוחה כלפי מסתננים בלתי חוקיים, וקמוצה כלפי תושבי השכונות שהפכו שלא מרצון לבני ערובה בידי המסתננים.
כך, המדינה גם מממנת סרטים והפקות שמעלילים על כולנו עלילות שווא ומוציאים את דיבתנו רעה, ואינה מוכנה להעמיד תקציבים לאמנות שאינה מהולה בשנאת ישראל, שלא לדבר על כזו שדווקא מתגאה במה שהשגנו ב־75 שנות עצמאותנו. היא מוותרת על עשרות אלפי דונמים לבדואים השודדים את קרקעות הנגב, אבל מקפידה על כל סנטימטר אם מדובר בבית של אלמנת צה"ל.
המצער מכל הוא שכל אחד מהקוראים יכול להמשיך את רשימת העוולות עד אין סוף.
יש רק דרך אחת להיפטר מסדר העדיפויות הפגום ולחזור לשפיות, והדרך הזאת מחייבת להעלות על נס את תכלית הקיום שלנו כאן, ולהפסיק להתייחס אליה כאילו מקומה שמור רק לטקסי יום העצמאות או לספרי ההיסטוריה. כל פעולה של רשות מרשויות המדינה, החל מקביעת התעדוף, דרך בחירת המשימות ועד להקצאת המשאבים, צריכה להימדד מול שאלה אחת - האם היא מקדמת את המדינה היהודית? מאז כניסתו לתוקף של חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, יש לכך יסוד משפטי מוצק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו