אלימות כדרך חיים - כך לא לוחמים בפשיעה

למישהו במשטרת ישראל אצה כנראה הדרך. בשבועות האחרונים אנו מתבשרים שוב ושוב על הצלחתה של המשטרה למגר את הפשיעה במגזר הערבי, לצמצם את הסחר בנשק חם ואף להוריד באופן משמעותי, עד כדי 30%, את מעשי הרצח ביישובים הערביים.

אלא שעוד לא יבש הדיו על הודעות המשטרה, וכבר התבשרנו בשבוע האחרון על עוד שורה של מקרי רצח חדשים - ביישוב הדרוזי עוספיה, בדיר אל־אסד, וכן בלוד - שם נורתה למוות לעיני בנותיה רבאב אבו סיאם, מורה בת 30, שהוגדרה על ידי המשטרה כמצויה "בדרגת האיום הגבוהה ביותר" עקב איומי בעלה לשעבר על חייה. רבאב היא הנרצחת השביעית במגזר הערבי מתחילת השנה, ככל הנראה על רקע מה שמכונה אצלנו "כבוד המשפחה", ובסך הכל נרצחו במחצית השנה האחרונה 63 אזרחים ערבים.

מנהיגי הציבור הערבי מיהרו להטיל את האחריות למעשי הרצח הללו על כתפי המשטרה, כמו גם על יתר מוסדות המדינה, בטענה שאלו אינם עושים די כדי לספק ביטחון לאוכלוסייה הערבית ואינם נלחמים בנחישות בארגוני הפשע בחברה הערבית, האחראים לטענתם לחלק גדול ממעשי האלימות והרצח.

אבל בדברי הגינוי למעשי הרצח - לרוב גינויים סתמיים, כאילו מישהו שנחת מן הירח הוא שביצע אותם, כמו גם בהאשמות המוטחות במשטרה - בולט חסרונה של קריאה לחשבון נפש ולתיקון עצמי בתוככי החברה הערבית, שמקרבה יוצאים הרוצחים הזוכים לא פעם מסביבתם לגיבוי ולכל הפחות להסכמה שבשתיקה למעשיהם.

קל, נוח וגם פופולרי להאשים את הממסד הישראלי באחריות לאלימות, ואף לרקוח תיאוריות של קונספירציה שלפיהן המשטרה וגם השב"כ קשרו קשר עם משפחות הפשע ובמסגרת זו מניחים להן לפעול ללא הפרעה ביישובים הערביים, ובלבד שלא ייצאו נגד המדינה ומוסדותיה.

אבל לא משפחות פשע עמדו מאחורי רצח שבע הנשים הערביות, כמו גם עשרות הנרצחות שקדמו להן. היו אלו קרוביהן שרצחו את הנשים מטעמים של הגנה על "כבוד המשפחה", ולרוב הן זכו לגיבוי של בני משפחתם ושל החמולות שמקרבן באו, ובוודאי איש לא הוקיע אותם או הפך אותם למצורעים.

רבים וטובים, למשל השר לביטחון הפנים, טוענים כי הסיבה לאלימות במגזר הערבי היא המצוקה הכלכלית שממנה סובלים האזרחים הערבים, וכי השקעה בתשתיות ובחינוך ויצירת מקומות עבודה ימנעו פשיעה. במקביל נשמעת גם הטענה כי התמשכות הסכסוך הישראלי־פלשתיני מעודדת אף היא מגמות של הקצנה ואלימות.

אבל האמת היא שהאלימות בחברה הערבית אינה חריגה ביחס לחברות ערביות במרחב שסביב לנו, שגם בהן מעשי רצח על כבוד המשפחה או כחלק מסכסוך בין חמולות הם תופעה נפוצה ורווחת.

החברות הערביות עודן מסורתיות, בוודאי באזורים הכפריים, והמשפחה והחמולה הן בסיס הזהות וההשתייכות של הפרט ושל המשפחה הגרעינית. הנאמנות היא למשפחה לפני הכל, והחברה והמדינה הן מסגרות מלאכותיות השואבות לא פעם את כוחן מהשבט, מהמשפחה או מהחמולה.

ההתנהלות עודנה על פי קודים וערכים של העבר, שעה שהקדמה והמודרנה מתבטאות רק בהיבטים חיצוניים כמו לבוש (בחלק מהמקרים), או בשימוש בטכנולוגיות מתקדמות, אבל לא במהות - לא בנאמנות ובזהות ולא בעולם הערכים ובקוד ההתנהגות של מה מותר ומה אסור. וכך, ריב סתמי בין שני בני אדם יכול בקלות להידרדר למאבק בין חמולות, וחשבונות ישנים מלפני שנים עלולים להוביל לפרץ אלימות פתאומי ועקוב מדם.

לפוליטיקאים הערבים קל יותר לתקוף את המשטרה מאשר להפנות אצבע מאשימה אל הנעשה בתוככי החברה הערבית. ובכלל, שינוי במצב אינו יכול להתחולל בן־יום, אבל התנערות מדרך האלימות ומהעומדים מאחוריה היא הצעד הראשון. הגברת משילות המדינה והשלטת ערכים של כיבוד חוקיה הן צעד הכרחי נוסף, וזה כידוע מונח לפתחן של המדינה ושל מוסדותיה.