ערפל קרב במחנה הדתיים הלאומיים

הדתיים הלאומיים הם חלק גדול מהציבור, אבל הם הולכים ומתפצלים ותורמים בכך במידה לא קטנה למשבר המתרחש פה מ־2019.

בשנים קודמות שקעה המפד"ל לאיטה ונשחקה בין הליכוד לחרדים. לא עזרה החלפת שמה ל"בית היהודי" ב־2009, אז היא נאחזה ב"מושיע" נפתלי בנט בבחירות 2013. בנט כביכול עצר את השקיעה, אבל לבסוף היכה אנושות במפלגתו כשנטש אותה ערב מועד א' בבחירות 2019, ואז לא עבר את אחוז החסימה והפיל עימו את גוש הימין כולו אל רצף של כישלונות. מאז עוד פרפרה הבית היהודי במערכות הבחירות שבאו עלינו לרעה, עד למצבה האומלל עכשיו.

במקומה יש אחרות: "הציונות הדתית" (גם היא מוצאה במפד"ל) ובעלות בריתה או מתחרותיה, "עוצמה לישראל" הקיצונית והעממית, "נעם" החרד"לית וגם "ימינה", שפנתה שמאלה והיא אולי מתנדנדת אל מתחת לאחוז החסימה. הציונות הדתית בהנהגת סמוטריץ' חזקה יחסית בסקרים, וטוענת, גם בשם שאימצה לה, שהיא נציגת כלל המגזר. אבל יש לה דימוי מעין־חרדי שמרתיע, למשל, דתיים התומכים ברפורמות של מתן כהנא. לפיצול המפלגתי של הדתיים הלאומיים נלווית נטייה גוברת בתוכם להצביע בעד מפלגות "חיצוניות", מסורתיות, חילוניות או חרדיות.

אלו גילויים פוליטיים של התגוונות המגזר הדתי־לאומי עצמו לקבוצות זהות המתרחקות זו מזו: חרדים־לאומיים, ניאו־חסידים, "נערי גבעות", בורגנים שמרנים או ליברליים, פמיניסטיות לוחמניות, ניאו־אורתודוקסים ו"דתיי רצף" למיניהם, מ"דתיים לייט" ועד דתיים לשעבר בעלי זיקה כלשהי לגרסת ילדותם.

התגוונות כזאת היא תופעה חברתית ותרבותית רגילה, תולדה חיובית מהתרחבות דמוגרפית של הדתיים הלאומיים ותולדה של תהליכי חילון או הדתה בתוכם. אבל חוסר היכולת להכיל את ההתגוונות הזאת במערכת פוליטית משותפת מבשר רעות לשרידות המגזר הדתי־לאומי וליציבות הפוליטית הכללית.המפד"ל היתה בעלת אופי מכיל כזה, וגם סיפקה בסיס משותף: תמיכה בהתנחלויות. לעומתה, יורשותיה מתקשות להתאחד סביב מכנה משותף רחב. בן גביר דוחה רבים ממאוכזבי ימינה, למשל.

זה קורה מפני שהדתיים־לאומיים פונים כיום יותר פנימה, אל החברה הישראלית. הדבר בהכרח חושף אותם יותר לפיצולים פנימיים בין שמרנים לליברלים או בין שומרי חוק לקיצוניים, גם כאשר רובם הגדול תומך בהתנחלויות. בעייתם מוחרפת עכשיו, מפני ששיטת הבחירות מעודדת פיצול. מותר לקבוע כי יש צדק פואטי בעובדה שהמגזר הדתי, אחד הלוחמים המשפיעים בעד שיטת הבחירות היחסית־ארצית המפצלת שלנו, נעשה לקורבן מובהק שלה והיא תורמת מאוד לריסוקו לרסיסים פוליטיים. לכן הוא מועד לחזור ולספק לנו מחזות של משא ומתן "גורלי" ברגע האחרון בין מפלגות ושל כישלונות במעבר אחוז החסימה.

אם לא תייצג עכשיו את הדתיים הלאומיים מפלגה רחבה יחסית, נשקפת סכנה מוחשית למוסדות החשובים שלהם: למערכות החינוך המגוונות, למפעל ההתנחלות שהם טיפחו בשטחים, לגרעינים התורניים בערים ולמערך שירותי הדת שלהם. הם עוד יחזיקו מעמד זמן מה, כמו דמויות בסרטים מצוירים ההולכות באוויר עד לנפילה. אבל לבסוף, באין משענת, הם יידרדרו, ובחלקם אף יתחסלו. אלו אינן בשורות טובות גם לישראלים שאינם דתיים־לאומיים.

יש מקום לביקורת עליהם בענייני שוויון חברתי, אישות וגיור. אבל הם אגף חשוב במפעל של הציונות כולה. איננו יכולים להרשות לעצמנו לוותר על מפעליהם התרבותיים, למשל. התפוררותם הפוליטית תרמה לא מעט לחוסר היציבות בישראל, וכן להפך: התאוששותם תסייע לייצוב הפוליטיקה. יש לקוות שהבחירות המקדימות במפלגת הציונות הדתית יסייעו לה להתגוון, לשמור בתוכה את הדתיים המשתלבים בכלל החברה, לגשר בין האגפים השונים ולהמשיך להשפיע לטובה על התרבות הפוליטית שלנו.