עם כל הכבוד לביקורו של נשיא ארה"ב, מי שאולי קירב השבוע במעט את חזון המזרח התיכון החדש לא היו ביידן ולפיד, עם חזון האתמול החבוט והמדמם של המדינה הפלשתינית, אלא MBS - יורש העצר הסעודי, שמינה את מוחמד אל־עיסא, המכונה "השייח' הציוני", כנואם המרכזי בערב חג הקורבן, בעיר הקדושה ביותר לאסלאם.
הבחירה בשייח' אל־עיסא - שבין היתר ביקר באושוויץ, נלחם בהכחשת השואה ונפגש עם רבנים - לא עברה חלק ואנשי דת, בעיקר מהדור המבוגר יותר, שהתנגדו לה, פוטרו על ידי השלטונות הסעודיים ממשרותיהם כמטיפים במסגדים. למה זו אולי בשורה משמעותית?
הסכסוכים במזרח התיכון הם סכסוכים בין דתות (כולל סיעות שונות באסלאם) ועדות, לא בין לאומים, לכן הם ניצתים בעוצמה גם בתוך מדינות הלאום הערביות. הדוגמאות העצובות סביבנו בסוריה, בלבנון ובעזה רק ממחישות את חוסר התוחלת ואת הסכנה שבשדרוג הרשות הפלשתינית לעוד מדינה מהסוג הזה, והפעם בלב הארץ. שום סבב טלפונים רווי רצון טוב למנהיגי האזור, מצידו של ראש ממשלת ישראל, לא יעקור את הקריאה "בדם ובאש נפדה את אל־אקצא" מלבבות המאמינים, אבל נאום פייסני של שייח' סעודי בערב חג במכה הוא צעד בכיוון הנכון. לכן, כששואלים אותי חבריי בשמאל "אז מה הפתרון שלך?", אני נזכר בסיפור הזה:
ביום הראשון של מבצע עופרת יצוקה, יצאתי להופיע יחד עם ידידי הפייטן והמוזיקאי חכם דוד מנחם. לטובת הקוראים שאינם שולטים ברזי ההבדל בין "חכם" ל"רב", הנה ההסבר של חכם דוד עצמו: "כשרב אשכנזי עולה לאוטובוס והמקום הפנוי היחיד הוא ליד בחורה, הוא יישאר לעמוד; כשאני עולה לאוטובוס, אני מתיישב לידה ופותח את הספר שאני לומד כרגע. לכן הוא רב ואני חכם". ואכן, לבד מהיותו מוזיקאי בחסד, חכם דוד הוא רב גדול ופעיל בעצמו ביצירת חיבורים עם אנשי דת מוסלמים בארץ ובעולם, בדיוק כמו השייח' אל־עיסא.
האווירה בין יהודים לערבים ביום פתיחת המבצע היתה טעונה ביותר, ובאוניברסיטת חיפה, שם הופענו, אכן קיבלה את פנינו הפגנה סוערת של סטודנטים עם דגלי פלשתין (שתמר זנדברג רואה בהם סמל לשלום, גם כשמתחתם נשמעת הקריאה לפדות ברוח ובדם את אל־אקצא). אבל בתוך המונית? שם נגלה לפניי המזה"ת החדש במלוא הדרו: כשנדחקתי עם הפסנתר שלי למושב האחורי ראיתי שתי כיפות: במושב הנוסע, כיפתו השחורה והש"סניקית של חכם דוד (שהיה מבאי ביתו של הרב עובדיה זצ"ל); ובמושב הנהג כיפתו הלבנה של מוסלמי תושב מזרח ירושלים. על המסך שביניהם הוקרן מערכון של הגשש. שניהם ידעו אותו בע"פ והעבירו עליו דאחקות בערבית קולחת.
הדיאלוג בין חובשי הכיפות נמשך כל הדרך, כאילו לא מתחוללת מלחמה בחוץ. ואז הגענו לאוניברסיטה החילונית, שהיא, כמקובל במקומותינו, קרקע פורייה ללאומנות פלשתינית המתודלקת בפרשנות קיצונית של האסלאם, שגם הדור הצעיר בסעודיה מואס בה.
אם אכן קיבלנו השבוע מהסעודים איתות למזרח תיכון חדש - ש"ס תטפח אותו הרבה יותר טוב ממרצ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו