דין מוניר רג'בי כדין אלון קסטיאל

את השם אלון קסטיאל כולנו מכירים, ומה עם השם מוניר רג'בי? הראשון הוא עבריין מין, שלאחרונה החליטה ועדת השחרורים על שחרורו המוקדם, והפרקליטות כבר הודיעה שתערער. לבקשת נפגעות העבירה, הוחלט כי כשישתחרר הוא לא יוכל להתגורר ולעבוד בתל אביב, שם הן גרות. ומוניר רג'בי? הוא מחבל שהיה שותף בביצוע אחד הפיגועים המחרידים בתקופת האינתיפאדה השנייה, הפיגוע בקו 37 בחיפה.

בפיגוע שהתרחש במארס 2003 נרצחו 17 ישראלים, תשעה מתוכם נערים ונערות, שעשו דרכם חזרה הביתה מבית הספר. המחבל המתאבד הגיע מחברון, והוא נתמך בידי ארבעה מחבלים אחרים, שלושה תושבי יהודה ושומרון והאחרון תושב חיפה. שלושת המחבלים תושבי יהודה ושומרון נידונו ל־17 מאסרי עולם (ושוחררו בעסקת שליט), ואילו המחבל הישראלי מחיפה, רג'בי, נידון רק למאסר עולם אחד בן 20 שנה, עקב עסקת טיעון שעשתה עימו הפרקליטות בחיפה. בערעורו לבית המשפט העליון, כתבה עליו השופטת אסתר חיות כי "העובדות מעידות שהמערער שונא ישראלים ויהודים".

בעוד כמה חודשים ייתמו 20 שנות המאסר של רג'בי, והוא עתיד לחזור להתגורר בעיר חיפה, חופשי ומאושר, לצד משפחות קורבנותיו וליד פצועי הפיגוע, שגרים גם הם בחיפה. יחד הם יערכו קניות בסופרמרקט, יחד יטיילו בטיילת, יחד יעלו על אוטובוסים. אותם אוטובוסים שאחריהם ריגל רג'בי לפני 20 שנה, אותם אוטובוסים שהיו למטרה הרצחנית שלו ושל חבריו. המחבל יחייך, המשפחות יתכווצו, הפצועים יסתגרו.

מי שיכול למנוע ממנו לחזור לגור בחיפה, על פי חוק, הוא רק שר הביטחון בני גנץ. משפחות הנרצחים הגישו בקשה לגנץ להרחיק את רג'בי מחיפה. יש דמיון בין קורבנות עבירה של עבריין מין למשפחות חללי פיגועים, קל וחומר פצועים. שתי האוכלוסיות סובלות מפוסט־טראומה, מסבל יומיומי ומחרדה. מדינת ישראל לא שוללת את אזרחותו של המחבל כפי שראוי היה, אז המעט שהיא יכולה לעשות הוא להרחיק ולהגביל אותו ככל יכולתה.

שר הביטחון טרם השיב למשפחות, "הגורמים המוסמכים" בודקים. למרות השחרור המוקדם והשנוי במחלוקת של אלון קסטיאל, החליטו על הרחקתו מהקורבנות, וכי מה יותר טבעי מאשר לעשות זאת גם לאותו מחבל?

בשנתיים הקרובות עתיד להיות גל שחרורים של מחבלים ישראלים מתקופת האינתיפאדה השנייה, עסקאות הטיעון ומאסרי העולם מסתיימים, והזיכרון נשחק. המחבלים לצד משפחות הקורבנות. הדין שיינתן לרג'בי יהיה סמל לבאות. זו יכולה להיות קריאת כיוון שאומרת: מדינת ישראל לא יורקת בפרצוף של נפגעי טרור, גם לא אחרי עשרות שנים.

רון קרמן אבא של טל, יוסי צור אבא של אסף, פיליפ לייטל אבא של אביגיל, אסתר פירסטטר אמא של סמדר - אלה שיש להם עוד כוח לזעוק, זועקים. אחרי שאיבדו את ילדיהם, הם מוצאים את הכוחות למאבקים לאומיים נוספים. "אנחנו רק נושמים", אמרה אסתר, אמה של סמדר ז"ל, "אנחנו לא חיים". המעט שיכול גנץ לעשות זה להקל עליהן את הנשימה.