הפעם המבצע לא מתנהל בתקשורת

בחצי גורן, כמו הסנהדרין בתקופות קדומות, יושבים צוותים צוותים המתחלפים בסדר מופתי, של מומחי ביטחון, פרשנים, פוליטיקאים, אזרח מפוחד ומנחה אחד, וכולם חמורי סבר כאילו גורל העולם על כתפיהם. וכך, מאולפן לאולפן, מערוץ אחד למשנהו, הם נראים כמו דבוקת רוכבי אופניים דומים להפליא, אותם קולות אותם תמונות.

עוד בימים הראשונים של המבצע הנוכחי, עלו מהאולפנים בקשות ותחינות להפסקת אש והסגת הכוחות לאחור. פרשנים חרוצים השוו מבצעים קודמים למלחמה הנוכחית והתריעו בפני סכנת ההתבוססות "בבוץ העזתי". למגינת לבם, בדל מידע מודלף לא הגיע מהקבינט כבעבר, פסקו "מלחמות הגנרלים" ואת החלל החסר מילאו שרי ביטחון ואוצר לשעבר. אחד מהם הוא שר הביטחון לשעבר, ליברמן, שהבטיח להביא את גשר אסואן ואת ראשי החמאס על מגש, והוא טוען כיום בביטחון מלא כי נתניהו משתף פעולה עם החמאס.

ניהול המלחמה הזאת, בניגוד לקודמותיה, נעשה כנגד רוח האולפנים. מטרותיה של המלחמה כתובות ברוח אחרת. הסתכלות עומק על האיום המרכזי, נשק גרעיני מאיראן. מהלכים זהירים מגובים במדינות ערב אשר זה עתה חתמו על הסכם שלום שאינו אלא הסכם הבנה אסטראטגי בדבר הסכנה האמתית. ובמקום "צונאמי" של לחץ בינלאומי מדינות מפתח אירופאיות מניפות דגלי ישראל בפרלמנטים, ובמקום שיחת נזיפה מזלזלת מצד נשיא ארה"ב, בוקעת שיחה מרגיעה ותומכת מלווה בעיסקת טילים מונחים ושאר פצצות חכמות.

הזלזול של המומחים בדבר התועלת בהריסת מה שהם מכנים בזלזול מגדלי מגורים ריקים, מעידה אף היא על הבנה לקוייה בדבר זיהוי המנהג והתרבות של האויב. גם אם יחזרו שוב ושוב על "פעילי" חמאס וג'יהאד הבונים מנהרות, משל היו פעילי שלום, האמת היא אחרת לחלוטין. המגדלים הקורסים בזה אחר זה הם הבית והם הכבוד של המחבלים צמאי הדם.

מדינת ישראל היא המדינה היחידה המאויימת דקה אחר דקה בהשמדה מוחלטת. טילים כנגד טילים אינם התרופה האולטימטיבית, ההיפך, הם עלולים להסיח את דעת ההנהגה. למזלה של מדינת ישראל, ראש הממשלה נתניהו מתעמת עם האינטלגנציה הביטחונית הפזורה בכל האולפנים ומחבלת במדיניות הזהירה והמדודה. במקום טורי השיריון וחיל רגלים שהיו מתבוססים במערכה יבשתית ללא תכלית בא כוח המחץ האווירי ומשאיר אבק, וגם כמה פעורי פה.