נוף אל העתיד

השתתפתי השבוע בטקס הנחת אבן פינה לבית כנסת חדש בשכונת נווה נוף בלוד. נווה נוף היא שכונה מעורבת מאוד. יהודים וערבים גרים בה בצפיפות. הקהילה הדתית ותיקה, גדולה ומתפתחת. זו הפעם הראשונה זה עשרות שנים, סיפר ראש העיר, שמקימים בעיר בית כנסת קבוע חדש.

פיל גדול עמד בלב הרחבה מלאת ההורים והילדים. איש לא דיבר בו, אבל הוא פשוט היה שם. נווה נוף אמנם לא היתה השכונה שהיתה הכי מעורבת באירועי הפרעות של מאי בשנה שעברה, אבל היא כן היתה חלק מהאירועים, כולל ירייה שנורתה לא הרחק מהמקום שבו עמדנו.

השכונה החדשה המוקמת נקראת על שמה של רנה שנרב ז"ל, שנרצחה לפני כשלוש שנים. הטלית שנפרשה מעל הילדים ששרו ביחד "ישימך אלוקים" ו"המלאך הגואל" נתרמה לזכר חיה סלומון ז"ל, שנרצחה לפני כחמש שנים בנווה צוף והיתה מורה בעיר. מעל הבמה נישאו נאומים גדולים. על הפרעות לא דובר במילה, אבל באוויר עמדה עוצמה גדולה. צחוק הילדים ושירת ההורים עלו יחד עם ענני האבק מעל המגרש החולי ורוח גדולה נחה על כולם.

ומה שנשאר לי מכל האירוע הזה הוא תמונה אחת קטנה שהתרחשה עוד לפני האירוע, ולדעתי איש, חוץ ממני, כלל לא השגיח בה: בפאתי המגרש המעוטר והזרוע כיסאות פלסטיק, משמאל לבמה, נכרה בור קטן שאליו היו אמורים בהמשך לצקת את הבטון שיסמל אבן פינה לבניין החדש. כך הוא המנהג והוא יפה. מאיפה יש בטון? הן עבודות הפיתוח עדיין לא החלו בכלל.

ובכן, בפינה היעודה עמד מערבל בטון קטן, לידו שק צמנט, שק חול ושק חצץ וערימת נערים מבני הקהילה התגודדה מסביב בוויכוחים סוערים. זה אומר קודם את החול וזה טוען קודם את המלט! זה אומר מהירות כזו וההוא מתעקש על מהירות אחרת. בסופו של דבר נוצרה במערבל עיסת בטון משובחת, שאף שאני מקווה שמבחינה בטיחותית היא לא תהיה באמת אבן הפינה לבניין החדש, היא נראתה אכן כמו בטון.

והשאלה היא: נערים שנולדו וגדלו בלוד ולומדים במוסדות עירוניים בלוד, נערים שלפי הכרת פניהם רובם ימשיכו ללימודי תורה או מחשבים או כלכלה או מקסימום ניהול או פיננסים - מאיפה הם יודעים לצקת בטון? מה להם ולמלט ואבני בניין? התשובה נעוצה כנראה בראש העניין. תשובה ציונית אמיתית היא נחישות ודבקות, בניין ונטיעה ודור ילדים חדש, יפה ומתפתח, שידו האחת לומדת ומגינה וידו האחת בונה ובונה. בעיר ובכפר, בעכו ובלוד.

kobiarieli@gmail.com