ומה אם אגיד לכם שמורות לא יודעות ללמד קריאה?

"אחד מתוך ארבעה תלמידי כיתות ד', דוברי עברית, מתקשה בהבנת הנקרא". זו היתה הכותרת שהופיעה לאחרונה בכל העיתונים בעקבות תוצאות מחקר שקיימה הרשות הארצית למדידה והערכה. התגובות לדו"ח היו סוערות וכולם האשימו את כולם במצב. אבל צריך לומר את האמת - מורות רבות, של כיתות ג' ומעלה, פשוט לא יודעות ללמד לקרוא.

אני מדריכת שפה כבר כמעט שני עשורים, מדריכה בבתי ספר, מנחה של מדריכות פדגוגיות, ובשנתיים האחרונות עובדת גם עם מחנכות וגם עם הצד השני של המטבע - ההורים.

כיוון שהכרתי הרבה מחנכות של כיתות א'-ב' במהלך חיי המקצועיים, אני חושבת שהצלע החלשה והבעייתית בתחום רכישת מיומנויות הקריאה והכתיבה היא המורות הצעירות שההכשרה שלהן אינה מספקת - אם כיוון שעברו הכשרה קצרה מדי (בדרך כלל בקורס מזורז) ואם כיוון שחלקן הוכשרו בתחומים אקדמיים, אך לא עברו כלל הכשרה פדגוגית.

מניסיוני, חלק מהמורות בכיתות ב', ובוודאי אלו שמלמדות בכיתות ג' ו־ד', לא יודעות ללמד לקרוא. אין להן את הידע, המיומנות וההכשרה לכך.

מורה אמורה לדעת למקם את תלמידיה על פני רצף התפתחותי ולפגוש כל ילד באופן אישי, כדי להצעיד אותו לעבר רכישת המיומנות הזאת. ישנם כלים פדגוגיים שמיוחדים להוראת הקריאה והכתיבה, ובהם צריך לדעת להשתמש במקום הנכון, בזמן הנכון ועם התלמיד הנכון.

לצערי, למורות הצעירות חסר ידע פדגוגי מספק וכלי עבודה בסיסיים.

אחד הפתרונות לכך הוא ההורים. בואו נשאל את עצמנו בכנות: כמה כסף תהיו מוכנים להוציא על מורים פרטיים, או על הוראה מתקנת? עד כמה נוח להורים "להאשים" את בית הספר בהישגים הנמוכים של ילדיהם? עד כמה ההורים לוקחים על כך אחריות?

מרבית ההורים יכולים לסייע לילדיהם לקרוא, לכתוב ולהבין טקסט. אבל זה דורש השקעה שהרבה הורים לא מוכנים לקחת על עצמם (או ליתר דיוק - לא מצליחים לפנות לכך זמן).

יש ליצור ולקיים "ברית מחנכים" של כולנו - מחנכים והורים. מורים צריכים להתמקצע, הורים צריכים לטייב את השיח מול המורים וללמוד איך עושים ומה עושים בבית כדי להקל את הלמידה. על המורים להציע להורים דרכי פעולה קונקרטיות בבית.

חלילה לא להפוך אותם למורים, אבל אם לילד יש בעיה בהבנת הנקרא, אפשר להציע להוריו לספר יותר סיפורים בבית; אם ילד בכיתה ה' מתקשה להתמודד עם טקסט טיעוני, אפשר לדבר איתו על ההבדל בין עובדה לדעה; אם ילד מתקשה בכתיבה - אפשר להציע להורים להתכתב איתו באמצעות מכתבים ופתקים מקסימים מתחת לכרית.

אפשר וכדאי לחשוב גם על הקמת "מועצה לאומית לחינוך", שבה יהיה ייצוג לכל שכבות האוכלוסייה ולכל הזרמים. גוף שיכיל מורים, מנהלים, הורים ותלמידים. מועצה שתחליט על מטרות משותפות, ותתווה דרכים לייעול המערכת ולשיפור הקשר בין הורים, מורים, תלמידים ומשרד החינוך.

הכותבת היא יועצת פדגוגית בכירה ומפתחת תוכנית הדרכה להורים