איור: יהודה נוני, Nuni-art.com

לא, אדוני ראש הממשלה

פעם יאיר עשה הכל מצוין, אבל האתגר הגדול בחייו עוד לפניו • חילוני ודתייה נשואים באושר – זוהי לא בדיחה • ואת המאבק התמידי בכבישים אפשר לשפר במחווה פשוטה

ברכות לראש הממשלה יאיר לפיד. מי היה מאמין, יאיר, שיום אחד תהיה ראש ממשלה, ולו לכמה חודשים דחוקים ומציקים. פעם, מזמן, היינו שייכים לאותו חוג חברתי, אתה זוכר כמוני, ערבים על הגג של דני סידס, גיטרות, תמיר הרפז, ישראל ברייט, אורנה כהן (דץ), מנגנים ושרים מילים מטופשות מומצאות על המקום. היית הכי טוב בזה.

זכיתי להיות חבר שלך לאיזו תקופה, כשהיינו בני 20 וקצת. הייתי ירושלמי, דל אמצעים, גר בחדר שכור אצל קשישה קפדנית, מחמם ארוחות קפואות מאמא, די בודד בגדול, ואתה הכנסת אותי הביתה, ונתת לי להרגיש בנאדם שיש לו מקום בעיר הגדולה מדי. ונתת לי את האוטו שלך לנסוע לבקר את ההורים בירושלים, בידיעה שכל נסיעה בקסטל עשויה לחסל את מה שנשאר מהקונטסה המרוטה שלך. ונתת. כי אתה בנאדם נדיב. ראיתי במו עיניי, עוד לפני שנהיית יאיר לפיד.

אחר כך התרחקנו, מי יידע למה, ואחר כך נהייתי קצת יריב שלך בלב, כי התוכנית שלך הצליחה יותר מהתוכנית של קובי מידן ושלי, "אברהם ויעקב", ומתוך צער על הישגיי הבינוניים התקנאתי בשלך המצוינים.

כל מה שעשית - עשית מצוין. כתבת ספרים ופזמונים מצוין, וכתבת ספר ילדים הכי מצחיק בעברית, "אלבי סיפור אבירים", שאני ובתי הבכורה היינו צוחקים שעות מלקרוא אותו, גם בפעם המאה. והיית איש טלוויזיה מדהים, והחזקת את הטור הנקרא במדינה שנים. מצוין.

ועכשיו אתה ראש ממשלה. ואני בטוח שתוכל לנהל את האופרציה שנקראת מדינה היטב גם בלי תעודת בגרות, כי אתה איש של אנשים. אבל אני לא שקט בקשר לראיית העולם שלך. לצד הישגים יפים, עשית לטעמי נזקים כבדים ביחסים עם פולין ועם רוסיה. נהגת על פי מה שמקובל היום לקרוא איתות מוסרי, מוסרני ליתר דיוק. שמת את האינטרס של המדינה במקום שני אחרי סימון שאתה במחנה ה"נכון", רוקד עם פרוגרסיבים. לנו אין את השוליים הרחבים שיש למדינות אחרות, לשחק משחקים. אנחנו במלחמה כל יום, כל היום. מי שיכול לעזור, מוזמן, בלי חשבונות עבר. כל יום אפשר להתחיל מחדש. ולא קוראים תיגר על רוסיה. רעיון גרוע. עוד רגע הם בולעים את אוקראינה על עצמותיה, ופונים הנה. באיזה מצב עדיף לקבל את פניהם? ומה עם המינויים, יאיר? נסחפת. תחזור.

מקווה, אדוני ראש הממשלה, שתצטיין, ושנזכה לראות אותך בזירה מול פוטין, בחליפות קראטה, סוגרים את העניין של סוריה באלגנטיות, באיפון זריז. ואם אפשר איזה מינוי לשגריר בקריביים בתמורה לטור הזה, דלתי פתוחה.

זוגיות

הייתי השבוע באירוע טוב. עמותת "התקשרות זוגית" ערכה את המפגש השנתי שלה, ונקראתי להנחות. היה מרגש. "התקשרות זוגית" היא מפעל של זוג, עמי ואביטל ברעם, שנותנים מענה לזוגות שפתאום אחד מהם חוזר בתשובה או יוצא בשאלה. קוראים לזה זוגות עם פער דתי. לא קל.

יום אחד בן הזוג עולה על כיפה, ציציות, שומר שבת, טהרת משפחה, כשרות - האם נשארים יחד? או שיום אחד קורה ההפך - האישה, נגיד, מפסיקה להאמין, מורידה את כיסוי הראש, מתלבשת כחילונית, שלא לומר חושבת כאחת. שבר.

חזקים ביחד, צילום: יהושע יוסף

יש בישראל כ־45 אלף זוגות כאלה. נכפיל במספר הילדים לאשה יהודייה, 3.2 בממוצע, וקיבלנו 200 אלף איש, אישה וילד שמעורבים באתגר האמוני הזה. הדרך המקובלת להתמודד עם התהפכות של אחד מבני הזוג היא הפתעה, אכזבה, תחושת בגידה, מלחמות כבוד, סכסוכי טריטוריה, ובסוף פרידה. ומי משלם את המחיר? הילדים. לא רק בשבירת הבית, על פי רוב גם בשנאה לדת שהחריבה את המשפחה.

לפני 25 שנה קרה אותו דבר בבית משפחת ברעם. עמי חזר בתשובה, רק שנה אחרי החתונה, והשאיר את אביטל לבדה בחילוניותה. אבל הם לא ויתרו, חיפשו פתרון שישאירם יחד, ומשלא מצאו - יצרו אותו בעצמם. הפתרון שלהם בנוי על הבנה שלא העניין האמוני מפריד בין זוגות עם פער דתי, אלא ענייני כבוד. אגו. אם מצליחים לראות את זה ולא ללכת שולל אחרי השיח האידיאולוגי, אז יש מרחב חדש להעמקת הקשר. כל הקשיים הם טכניים וניתנים לפתרון. הלבבות צריכים לרצות. לא להשתמש באמונה או אי אמונה כדי להתרחק, חלילה.

באה "התקשרות זוגית" ונותנת מענה לכל הזוגות האלה. פגשתי כמה עשרות מהם, האישה עם פאה, הגבר חילוני, או להפך, הוא עם כל הלוק, שחור־ציציות־זקן, והיא בגופייה. כולם דיווחו שהם היו על הסף, בדרך לרבנות, אבל כשהבינו שניתן לחיות כך, כי האדם שבו בחרו אמנם שינה אמונתו אבל לא שינה ליבו, נשארו יחד ואף העמיקו את הקשר. אז אם אתם מכירים זוג כזה, שלחו אותו ל"התקשרות זוגית", יש הרבה סבל שאפשר לחסוך. ממש כעת.

תודה

אני מתקרב למעבר החצייה במכוניתי, הולכת רגל אחת מתקרבת גם היא. עד שאגיע למעבר היא עוד לא תגיע, אני לא חייב לעצור לה. אבל אני עוצר. נותן לה מקום בעולמי. היא עוברת, לא יוצרת קשר עין, לא שום תנועה או מבט של הכרה במחווה שלי. מחווה קטנה, כמעט מיקרוסקופית, אבל בכל זאת. ראיתי אותה, וזה לא מעט היום. אני מרגיש צניחה אנרגטית קלה. תשורתי קיבלה יחס של מובנת מאליה, כאילו כל הנהגים עוצרים וממתינים עד שהולך הרגל יעבור בבטחה. אני מאוכזב, ממשיך בדרכי, נושא את המיקרו־עלבון בגופי.

נוסע, מגיע למקום שההשתלבות בו קשה. נותן לנהג שאין לו זכות קדימה להיכנס, ועוד מוסיף תנועת יד - תפאדל. הוא נכנס, לא מרים יד לתודה, לא מהנהן בחיוך, כאילו כל רגע מישהו מוותר לו. שוב צניחת דופמין, הורמון התגמול החיובי. כעס עולה בי, בשביל מה נתתי לו אם הוא לא סופר אותי? מה כבר רציתי? ליצור קשר לשנייה, במבט, הנה אני בנאדם, הנה אתה בנאדם, אנחנו מוותרים זה לזה כי ככה יותר נעים לחיות. זהו. אבל כשאין למחווה הדהוד חוזר, זה כמו להושיט יד לאדם שלא נענה ומשאיר את היד מושטת, להתייבש לה ככה לבדה באוויר.

לא על עצמי אני בא להתלונן פה. אני יכול לשאת את זה. אבל הבעיה היא שהמצב התודעתי של היוצא אל הדרך הוא של מאבק בכל רגע, לא של שיתוף פעולה וחיבורים קטנים. וכך נרמסים במעברי החצייה הולכי רגל, נדרסים רוכבי דו־ גלגלי, נפגעים כלי רכב ונהגיהם. הרבה מהאירועים האלה היו יכולים להימנע אם כולנו היינו עובדים על נתינת משובים חיוביים למי שנותן לנו, מפנה לנו, עוצר לנו.

כבר שנים אני נוהג כך. בכל פעם שנהג רואה אותי בכביש על האופניים, או במעבר החצייה כהולך רגל, אני נותן לו או לה סימן של הכרת תודה. נענוע ראש, השתחוויה קלה, קידה מסומנת, משהו. אני יודע שנהג שקיבל משוב חיובי על התנהגות יחזור על ההתנהגות הזאת שוב, גם אם לא יידע מדוע. כשאני מודה לנהג שנתן לי לחצות, גם אם זאת חובתו החוקית, אני מציל, אולי, את הקשיש במעבר החצייה הבא. נסו בעצמכם כהולכי רגל. הסתכלו לנהג בעיניים, הרימו את היד עד גובה החזה בכף יד פתוחה, סמנו "תודה, חבר". זה מתגמל לשני הצדדים. תודה על הקריאה.

avrigilad@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו