כשאמריקה רוצה לצאת בסדר עם איראן

בוושינגטון יש מישהו שחושש מפניה של איראן. ולא, אי אפשר להבין מדוע בכל פעם שבאיראן מתחולל פיצוץ מסתורי באחד ממתקני הגרעין, או שבכיר במשמרות המהפכה מוצא את מותו בפתח ביתו בלב טהרן - מזדרזים בכירים עלומי שם בוושינגטון להדליף כי לא ידה של ארה"ב במעשה, ובמשתמע כי את האחריות והאשמה, וממילא גם את הנקמה, יש להפנות לכיוונה של ישראל.

כך קרה לא פעם בשנים האחרונות, לאחר שהותקפו יעדים של מיליציות שיעיות פרו־איראניות בעיראק, המסייעות לטהרן במאבקה על השגת שליטה במדינה, כמו גם במאמציה לכונן מעבר יבשתי אל הים התיכון - החל בטהרן ועבור בבגדד בואכה דמשק וביירות.

בכירים אמריקנים, שחששו כי מישהו בעיראק או באיראן יבוא עימם חשבון ויתקוף את כוחותיהם המוצבים בעיראק - מה שהאיראנים עושים ממילא בלא צורך לחפש אחר סיבה - מיהרו להדליף כי ישראל היא העומדת מאחורי התקיפות הללו. כך קרה גם בשבוע שעבר, כשבכירים בפנטגון ידעו לספר - כמובן בעילום שם - כי ישראל העלתה הילוך בפעילותה נגד איראן, וכי היא מבצעת פעולות בהיקף חריג נגד יעדים איראניים, וזאת בלי שביקשה אישור ואף בלי שטרחה ליידע בפעילותה זו את ארה"ב.

רק פעם אחת חרגו האמריקנים מהרגלם, כשבינואר 2020 חיסלו בעצמם את "ראש הנחש", קאסם סולימאני, הכוח המניע מאחורי מהלך ההתפשטות של איראן באזורנו. החיסול הוכתר בהצלחה שכן הוא בלם את האיראנים, ואלו אף נמנעו מלהגיב לחיסול תגובה של ממש. למותר לציין שבדרך כלל מאופיינת ההתנהלות האמריקנית מול איראן בהססנות ובפשרנות. וכך, כשתקפו האיראנים בקיץ 2019 מכליות ומתקני נפט בסעודיה ובאמירויות, לא הגיבו האמריקנים כלל - אף שמדובר בבעלי ברית קרובים שלהם, וגם כשבסיסים אמריקניים הותקפו בידי שלוחיה של טהרן באזור - התגובה האמריקנית היתה מינורית.

ארה"ב היא בעלת בריתה החשובה של ישראל, ואין חלילה להטיל ספק בידידות ובמחויבות של האמריקנים לביטחונה של ישראל בשל כמה בכירים עלומים במערכת האמריקנית. אחרי הכל, איננו בשנת 1948, אז התגייסו הפנטגון ומשרד החוץ בוושינגטון למאמץ משותף למנוע את הקמתה של מדינת ישראל - מחשש פן זו תהפוך לגרורה של מוסקבה, כמו גם בשל ההערכה כי ישראל לא תשרוד במלחמה למול הערבים וכי האמריקנים ייאלצו להתערב ולשלוח את כוחותיהם לאזור כדי למנוע "שואה" נוספת.

ובכל זאת, יש משהו לא הגון וגם לא בריא בדפוס החוזר הזה של הדלפות המגלגלות את האחריות למתח באזור לפתחה של ישראל.

ראשית, כדברי מנחם בגין המנוח, ישראל אינה מדינת וסאלית של ארה"ב, וממילא אינה זקוקה לאישור לכל מהלך שלה. יש לה אינטרסים משלה, שלא תמיד עולים במאת האחוזים בקנה אחד עם האינטרסים האמריקניים, ועל פיהם עליה לכלכל את צעדיה. שנית, החשש האמריקני מאיראן אינו מובן ואינו מוצדק. איראן היא מדינה גדולה וחשובה ואין צורך להרגיז אותה, וודאי שלא להיגרר למלחמה מיותרת עימה. אבל בה בעת אין גם צורך להגזים בכוחה. אחרי הכל, היא מצויה במשבר כלכלי קשה, וצבאה אינו כה חזק כפי שבטהרן רוצים שנחשוב.

ישראל הוכיחה בעשור האחרון כי אפשר להציב לאיראנים קווים אדומים וגם לבלום אותם, וכי טהרן מוגבלת ביכולות התגובה שלה ונרתעת מעימות.אמנם תובנה זו עומדת בימים אלו למבחן נוכח מה שנראה כעליית מדרגה בפעילות המיוחסת לישראל על אדמת איראן, ובכל זאת אנו חיים במזרח התיכון - שבו מי שמפנה את הלחי השנייה מקבל מכה נוספת. האיראנים מבינים את שפת הכוח, ולכן אין להירתע ולהסס מולם. אין זה ראוי שבכירים בוושינגטון מבקשים להתחבא מאחורי הסינר הישראלי ולגלגל אלינו את האחריות. לפוטין זה לא היה קורה.