את החדשות על הבחירות הקרובות קיבלתי בצורה די טובה. לדעתי, לפחות. מיד צעקתי "שמע ישראל" וקפצתי על המקלדת להזמין לי זוג סנדלים חדשים. זה אולי לא יעזור, אבל בטוח לא יזיק.
בכל הסבבים הקודמים גערתי בחברים שהצביעו עבור רשימות תמוהות שמלאות בפוליטיקאים מתחילים, שמתיימרים להציע "פוליטיקה חדשה" מבלי שיש להם מושג קלוש מהי פוליטיקה ישנה, וכשברור לכל בר דעת שהסלידה מאותה פוליטיקה ישנה היא חשש מוצדק מפריימריז, תהליך משונה שבו אדם אשכרה צריך להוכיח את עצמו ואת יכולותיו, ורחמנא ליצלן להתחבב על מצביעים פוטנציאליים, לפני שהוא מקבל מושב של כבוד בכנסת ישראל.
בשנים האחרונות, לדאבוני, גם חלק מהמפלגות הוותיקות החליטו לאמץ פרקטיקות דומות. כך, למשל, נכנסה לחיינו באופן מקרי ח"כ רינאוי־זועבי, לצד הבן האובד של הזקן מהסרט "למעלה" - מיכאל ביטון מכחול לבן והתותחים הכבדים סילמן, אורבך ושיקלי, נציגים של רשימות חד־פעמיות שייעלמו כשם שצצו.
אמנם אנחנו לא ממש מכירים, וגם לא מעוניינים להכיר, את הנפשות הפועלות, אבל בכל זאת אעשה סדר לטובת הטענה שאפרושׂ פה בהמשך. להלן רשימת האחראים הישירים לפירוק הממשלה:
ג'ידא רינאוי־זועבי, מרצ: אמנם במרצ יש פריימריז, אבל זועבי היא היחידה שלא נבחרה לרשימה לכנסת, אלא שוריינה לשם על ידי ניצן הורוביץ. מזל שהוא שר הבריאות, כי הוא כנראה סובל עכשיו מחתיכת אולקוס.
מיכאל ביטון, כחול לבן: מישהו מכם יודע מי חברי הכנסת של כחול לבן? עזבו, מישהו ממי שהצביע לכחול לבן יודע מי חברי הכנסת של כחול לבן? ידעתם שיש בכחול לבן חברת כנסת בשם יעל רון בן משה, ושהדבר היחידי שאנחנו יודעים עליה הוא שהשם שלה נשמע כמו כל חברי להקת "הכל עובר חביבי"?
עידית סילמן, ניר אורבך ועמיחי שיקלי, ימינה: כל פליטי מפלגת החד"פ ימינה בוודאות ישוריינו בליכוד במקומות הנחשקים 72, 85 ו־124. אגב סילמן, אלוהים יעזור לי, שמישהו ישלח את האישה לסדנת העצמה או משהו. יו אר אה סטרונג אינדיפנדנט וומן, ואת לא צריכה אישור של אף אחד, אפילו לא גבר כריזמטי כמו יריב לוין. נשבעת לך.
מאזן גנאים, רע"מ: הוצב במקום השני ברשימת רע"מ ומתכנן בכלל לפרוש ולהתמודד על ראשות עיריית סכנין, מה אכפת לו להיות זה שחירב לציבור המצביעים של המפלגה את ההזדמנות היחידה מאז קום המדינה לשבת בשולחן מקבלי ההחלטות.
אז מה למדנו הפעם? כלומר, מה שוב למדנו הפעם? שהדרך היחידה לחזור לדמוקרטיה מתפקדת היא להצביע למפלגות שבהן לכל חברי הסיעה יש מחויבות כלפי חבריה ובוחריה.
אתם יודעים למה הח"כית הטרייה אפרת רייטן ממפלגת העבודה (גילוי נאות - אני חברת מפלגה) לא קמה יום בהיר אחד ודרשה תחבורה ציבורית בשבת ותקציבים לטובת מקלטים לנשים מוכות, או שהיא מפילה את הממשלה? כי היא יודעת היטב שמי ששלח אותה לכנסת מעדיף את הממשלה הזאת על פני החלופות האחרות והיא חייבת לו דין וחשבון. פשוט, לא?
אני קוראת אצל כל הפרשנים ביקורת על בנט שבחר בשלושת הליצנים שהפנו לו עורף, אבל ההבדל היחיד בינו לבין לפיד, ליברמן, סער, גנץ או עבאס, ששיבצו גם הם את הרשימות שלהם בעצמם, הוא ככל הנראה מזל.
בשנים האחרונות התקבע מין לעג קבוע וזלזול, בעיקר במחנה שלי, כלפי פוליטיקאים העוסקים בפוליטיקה "קטנה": החתונות והבריתות, העסקנות והג'ובים. כולם מאשימים את הליכודניקים בכך, אבל נדמה שכולנו שכחנו שמפלגה אמיתית לא מבוססת על אדם אחד ספציפי, אלא על רעיון, דרך, ערכים סביבם נאספים אנשים בעלי תפיסת עולם משותפת. כשאותה קבוצה בוחרת במישהו משלהם לייצג אותה בכנסת, מצופה ממנו לייצג את האינטרסים שלה ולקדם את הרעיונות שלה.
אתם קוראים את זה ואומרים לעצמכם "כמה תמימות. כאילו שמישהו מהח"כים בכלל עושה משהו לטובת הציבור". אבל רצה הגורל ודווקא יצא לי בשנים האחרונות לבלות שעות ארוכות בכנסת, שם פגשתי לא מעט ח"כים חרוצים ומסורים, מימין ומשמאל, עם הרבה מאוד כוונות טובות, שעל רובם לא תשמעו בתקשורת (מה המצב, יעל רון בן משה?).
כששואלים אותי למי אני הולכת להצביע, אני מתקנת ל"למה אני הולכת להצביע״.
אני לא מעוניינת להצביע לאנשים, מהסיבה הפשוטה שאנשים טועים, נכשלים ומאכזבים. רעיונות לא מאכזבים אף פעם. תקראו לי נאיבית, אבל הנאיבים הם מי שממשיכים להצביע לגנרלים (אמיתיים או בעיני עצמם) ולמפלגות עם תאריך תפוגה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו