הסיבה המבנית למשבר הפוליטי

את משבר חוסר היציבות החריף שאנחנו חווים מ־2019 אפשר לתאר בביטוי התלמודי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים".

נציגי הציבור שלנו כלואים בשיטת הבחירות שהם נבחרו על פיה. הם אינם יכולים לחלץ את עצמם (ואותנו עימם) מבית האסורים, או אולי מוטב לומר: מבית המשוגעים ששיטת הבחירות לכנסת יוצרת. השיטה הקיצונית שלנו היא המקור המבני של המשבר, להבדיל מהסיבות המקריות שהחריפו אותו עכשיו.

הסיבות המקריות ידועות, ולמרבה הנזק תופסות את מלוא תשומת הלב של הציבור ושל הפוליטיקאים: לחלק גדול מהציבור הישראלי אין אמון בפרקליטות ובתביעה שהגישה נגד נתניהו, והם המשיכו לתמוך בו בשלוש מערכות בחירות, גם לאחר האשמתו; לכן האשמתו אמנם בודדה אותו ואת הליכוד בזירה הפוליטית וחיברה בין השואפים לרשת אותו, מצד אחד, אבל מצד שני אי־אמון רחב בתביעה מנע מיורשיו להקים ממשלה יציבה וכפה עליהם להקים ממשלה על בסיס מכנה משותף צר ושביר מאוד. שיטת הבחירות היחסית כופה על המנצח בבחירות להקים קואליציה. אבל בנסיבות שנוצרו לא היה מנצח ברור בבחירות, והשיטה כפתה על יריבי נתניהו לכונן ממשלה נכה, חסרת יכולת פעולה עקיבה.

אבל תסמונת "רק לא ביבי או רק ביבי" היא רק הגורם לחומרת המשבר, ולא לחוסר היציבות עצמו. שיטת הבחירות היחסית־ארצית הנהוגה בישראל היא שיטה נדירה בעולם, מפני שהיא מוּעדת ליצור ממשלות שבירות. דמוקרטיות נמנעות ממנה בדרך כלל. היא תלויה, לשם תפקוד מזערי שלה, בקיומן של מפלגות גדולות שירכיבו את הקואליציה. גם כשישנן כאלה, פעמים רבות הממשלה לא מצליחה לכלות את ימיה ונופלת טרם זמנה. בארץ יש רק אחת המתקרבת למעמד של מפלגה גדולה, הליכוד, וגם היא רק מפלגה בינונית־גדולה, בגודל של מפלגת העבודה כשהפסידה בבחירות 1977. התביעה שהוגשה נגד מנהיגה סיכלה את יכולתה להרכיב ממשלה, ולכן נקלענו למשבר החמור העומד להתחדש במלוא עוזו. אבל גם לפני כן כמעט כל ממשלות נתניהו וגם קודמותיהן היו לא יציבות ולא לכידות.

הכתובת היתה על הקיר כבר הרבה זמן: אנחנו מוכרחים לשנות את שיטת הבחירות לכנסת. אסור להעלות את אחוז החסימה או לחוקק חוקים שיגבילו את שיקול הדעת של נבחרי הציבור, שכן ראינו מה התוצאה של זה: סירוס עצמאותם של חברי כנסת כמו שיקלי או אבידר והפיכתם לפקידים, שבויים בידי דיקטטורים העומדים בראש לא־מפלגות, שהן למעשה עסקים אלקטורליים בבעלות אותם דיקטטורים. ואסור לחזור לבחירה ישירה של ראש  ממשלה, אותו ערבוב מטופש בין משטר נשיאותי למשטר פרלמנטרי שריסק את המערכת המפלגתית שלנו ולכן הגביר מאוד את חוסר יציבותה.

שתי אלו אינן אלא דרכים שונות שאימצו חברי הכנסות השונות מאז שנות ה־90, כדי להימנע ממה שהיה עליהם לעשות: לשנות מעיקרה את שיטת הבחירות הכושלת שלפיה הם נבחרו, ולהכניס לתוכה מידה מרבית של בחירה באזורים על פי העיקרון הרובני של "המנצח באזור הבחירה זוכה בכל". תהיה לטובה כל מידה של נסיגה מהעקרונות ההפוכים השוררים כיום בישראל, הארציוּת (כל הארץ מחוז בחירה ענקי) והיחסיוּת. השינוי יהיה טוב יותר ככל שנתקרב לשיטה האזורית־רובנית השוררת בבריטניה, למשל, זו היוצרת שתי מפלגות שלטון טבעיות וממשלות יציבות ולכידות.

מקור הקושי לבצע את הרפורמה ההכרחית הזאת ברור: חברי הכנסת נבחרים לפי השיטה הזאת, ויש להם יסוד מוצק להניח שאם תונהג שיטה שונה מעיקרה - הם לא ייבחרו. שיטת בחירות המחייבת אותם להיבחר אישית במחוז בחירה לא תאפשר להם להסתתר מאחורי מנהיג מוכר, למשל. לעומת זאת, המנוף לשינוי השיטה הוא הכישלון המתמשך של זו הנוהגת כיום בישראל. כדי להיחלץ מהמלכוד, הציבור חייב להפעיל לחץ חוץ־פרלמנטרי בדרישה לשינוי יסודי. הוא בנפשה של הדמוקרטיה הישראלית.

השינוי יהיה טוב יותר ככל שנתקרב לשיטה האזורית־רובנית השוררת בבריטניה, למשל, זו היוצרת שתי מפלגות שלטון טבעיות וממשלות יציבות ולכידות