שיטת מצליח: המוסר הכפול באולפני האקטואליה

שעות הערב של ימי שבת מוקדשות אצלי ברובן לערוצי הספורט, שמשדרים את משחקי סוף השבוע בישראל וברחבי אירופה. בדרך כלל אני מוצא חלון הזדמנויות בין המשחקים, כדי לקפוץ לראות בערוץ 12 את רינה מצליח מגישה את "פגוש את העיתונות".

בתחילת דרכה בתקשורת היתה מצליח כתבת הספורט הראשונה, והיא מאוד מתגאה בשנותיה הראשונות ככתבת קווים ב"שירים ושערים". לאחרונה התראיינה אצל רוני קובן בכאן 11 והודתה שאינה נוהגת לצפות אף פעם בתוכניות שהיא מגישה. זו הצהרה שהזכירה לי מה שכתב בזמנו דן שילון בספרו, שאילו היה יושב בביתו, ספק אם היה צופה בתוכניתו, ה"מעגל".

מצליח נמצאת בתקשורת עשרות שנים וסביר שלא תשנה את דפוסי התנהלותה, אבל היא לא צופה בעצמה, למרות שהיא מודה בראיון שאפשר ללמוד הרבה ולשפר הגשה מצפייה חוזרת - כי אולי לא נוח לה עם מה שהיא רואה.

יותר משמפריע לי הפחד של רינה מעצמה, מטריד אותי המוסר הכפול של זימון לאולפן פאנליסטים עם פוטנציאל מובהק לייצר מהומת אלוהים, כשבו בזמן אנו צופים באיבוד שליטה של מצליח ובכעס בלתי נשלט על אובדן המשילות שלה לנוכח בליל הצעקות והאנדרלמוסיה. הצעקות שלה "די, די, די", מעבר לזה שהן "לא עוברות מסך" ולא אמורות להיות מקובלות בערוץ מרכזי בישראל, גם לא עושות עלינו רושם אמין ונתפסות בעיניי כחלק מהמשחק שנדרש ממנה כדי לייצר כביכול תזזית, התרחשות.

מעבר לדאגה אם מצליח באמת מעוניינת לייצר שיח משמעותי, או שהיא קורבן של "רוח התקופה" שדורשת ממנה - בהוראה מגבוה - לייצר מהומה בכל מחיר, מה שבולט מאוד בפלטפורמה של "פגוש" הוא הרצון להיראות מאוזנת בכל מחיר, בכל דיון שעל הפרק. התוצאה העגומה היא סירוס מוסד הפרשנות והעצמת הפוזיציה שלה.

קחו, למשל, את הדיון על "משפט נתניהו". מצליח מקפידה להזמין כמעט בכל שבוע לדיון בנושא ארבעה אנשים קבועים, שני משפטנים מכל צד - יהודה שפר ומיכה פטמן מול כנרת בראשי וציון אמיר. היא אפילו מקפידה לומר ששני הזוגות ישובים בכיסאות הקבועים שלהם, אבל למעשה היא מנחה במשחק שכלליו ידועים ומכורים מראש. ה"פרשנות" של הצדדים נגועה כל כך בפוזיציה שלהם, שלא תיתכן הפתעה אצל מי מהם, והצופה בבית יודע מראש מה כל אחת ואחד מהארבעה יגידו עוד לפני שפתחו את הפה.

"מים עומדים", מעבר לזה שהם מסוכנים ולא טובים לבריאות, הם סיבה טובה לזפזפ ולעבור לערוץ אחר, אבל למזלה של קשת 12, גם מתחריה נגועים במחלות דומות. הרכבים קבועים של פרשנים נובעים לעיתים קרובות מסיבה פרוזאית של עצלות מחשבתית ונוחות של המערכת. לא צריך לחפש טלפונים של פרשנים אחרים, וההגעה הקבועה של החבר'ה יוצרת כבר קשר אישי וסוג של מחויבות בין המערכת לפרשן. התוצאה, בשורה התחתונה, היא שהצופה בבית לא מחכים, לא מועשר - ובעיקר מקבל סחורה עבשה, טחונה ולא מעניינת.

מעטים הפרשנים שיכולים להשתחרר מהפוזיציה האישית שלהם, מאותה אסכולת "בית אבא". רובם אינם פתוחים לחשיבה שתאתגר ותטלטל את האתוס החשיבתי שלהם.

בישראל רבת הפנים והשבטים תהליכים פוליטיים או חברתיים שבמדינות אחרות לוקחים עשרות שנים, יכולים לקבל תפנית בתוך שבועות בודדים – אבל החשיבה והפרשנות של המצב המשתנה נותרות קפואות, תבניתיות, לא יצירתיות.

כך קורה גם בסוגיות חברתיות ועדתיות, שעדיין מייצרות גלי הדף. כשדוד אמסלם או מירי רגב מתפרצים מדי פעם נגד "ההגמוניה האשכנזית" - דבריהם נתפסים בעיקר כניגוח, פולקלור או פילטר שמשחרר קיטור צפוי של תסכול קדמוני, אבל כשסולן להקת טיפקס ואיש שדרות קובי אוז, פרשן כמו בן דרור ימיני או ראש העיר המנוח של שדרות אלי מויאל פועלים מחוץ לתבנית שכביכול הותאמה להם, הם מותקפים על ידי מי שרואים בהם כאלה מה"שבלונה".

כך קרה, למשל, כשאוז בירך את ראש הממשלה נפתלי בנט, כשמויאל דיבר על "מלכות ערבית מחורבנת" שהיתה מוקמת כאן אם היהודים המזרחים היו מגיעים לארץ ישראל לפני האשכנזים, או כשימיני כתב השבוע מאמר בזכות ההשתכנזות.

לרוב הישראלים נוח לחיות בתבניות בלי שיפתיעו אותם מהצד. מה שמותר לימיני ולמויאל המזרחים לומר, ייתפס גזעני אם יגידו אותו רזי ברקאי או אפילו יובל שטייניץ. בסוף, רק משפחת אסייג מטירת כרמל יכולה לכתוב סדרה כל כך משעשעת, אבל גם כל כך סטריאוטיפית, על משפחה מרוקאית. תארו לעצמכם רק מה היה קורה לעדנה מזי"א אם היתה חושבת לעשות מחזה מ"שנות ה־80".

Aviadp65@gmail.com