מהפוליטיקה להייטק, דרך הים - ללכת כי כולם הולכים?

פונים אלי אזרחים בדרישה שאצטרף לפוליטיקה, חושבים שעבדכם טוב לו שימלוך. "רק אתה", הם כותבים לי, ו"אני אצביע לך בטוח". ולרגע אני מתמלא עזוז וביטחון, והנה אני כבר שר ביטחון הפנים, משנה את המדינה על פי חזוני, מגדיל את המשטרה, מחמיר את האכיפה, מסדר ת'עניינים. שריף. או שר החינוך.

"משמעת ומשמעות". זאת הסיסמה שלי. אין טלפונים בכיתה. אין אלימות, אין חרמות. קלי קלות בגדול. ואז אני נזכר ששר לא באמת קובע, ומה לי ולתהליכים ארגוניים? האם אי פעם עשיתי כזה? עברתי כזה? למדתי כזה? האם את חיי אני יודע לארגן? האם המגירה שלי מסודרת, או שאני שם בה הכל ולא מוצא כלום? ומה עם היועצים המשפטיים? הם באים לי בסיוטים.

אני מהרהר בעובדה שיש לי הפרעת קשב מאוד נוכחת. זה אומר, בין השאר, התלהבות גדולה מפרויקטים חדשים, ואז בתוך זמן קצר הבנה שאין לי בדיוק הכישורים לעשותם, וזה לא כזה מעניין, ודברים לא קורים מעכשיו לעכשיו אלא צריך ללוות תהליכים, ותהליכים אני מתעב. מעדיף ניסים גלויים בזה הרגע. ונגיד לשבת בדיונים. אני אחרי רבע שעה כבר מחפש שיקרה משהו, מתחיל להפריע, לעשות שטויות, לאכול בבולמוס את כל הכיבוד, לא עומד בשעמום. להיות פוליטיקאי זה לשבת כל היום בדיונים. אני מעדיף לנקות בניינים מבחוץ בסנפלינג, ויש לי פחד גבהים משוגע.

ואני חושב על השכנים שלי. אנשים סבבה בסך הכל, גרים ברחוב אולטרה־שקט, שמונה מכוניות בשעה בשיא היום. ואז, יום אחד, השכן שלהם אברי יחליט שהוא רוצה שררה, וייבחר, ויתמנה, ותקום בודקה מחוץ לבית, ויסומן מקום חניה, ותתקבלנה החלטות שנויות במחלוקת, ויבואו החולקים ויעבירו את מגוריהם אל מול השכן אברי. ויתבאסו השכנים מרה. וכל מיני אנשים כמו סדי בן שטרית יצעקו ברמקול על המדרכה ממול, יחריבו את תום הילדות של הבנות שלי במילותיהם הגסות ובהלכותיהם האלימות, יחדרו בצעקותיהם אל תוך הבית ויהיו פס הקול של קיומי. ברשתות החברתיות ירדפוני, לא משנה מי, מישהו יהיה לא מרוצה ממש, ויעש מלאכתו רדיפתי. מי צריך את זה? למה לאחל את זה למישהו בכלל?

אני ברשותכם אמשיך לכתוב, ורעיונות שנכתבים פה אחר כך פתאום נובטים במקום אחר, ולעיתים מיושמים, וזה הכי טוב שלי. לזרוע רעיונות. שאחרים יגדלו.

במקרה שאחליט כן ללכת, קטע זה ימחק את עצמו.

איור: יהודה נוני, Nuni-art.com

קמפיין

בטח ראיתם את הקמפיין של התעשייה האווירית לגיוס עובדים. הם עלו עם שלטים שאומרים: "כפיים לצחי! יוצא 8200 שבזכותו עוד מתבגר נחשף לפורנו!" והם עוברים בשלטים בין תחומי ההייטק שארצנו התברכה בהם, הימורים, קלפים, רשתות חברתיות, וחושפים את הידוע כבר מזמן אך לא מדובר. חלק נכבד מההייטק הישראלי הוא לא מוסרי, נצלני, ממכר אנשים בכוונה, הופך את העולם ליותר מנוכר ואכזרי. זאת המציאות. מסתובבים בינינו אנשים שעשו את הון ההייטק העצום שלהם לא מפיתוח שקידם את האנושות, אלא מהמצאה שנכנסה לאנשים הביתה, לכיס, ולקחה להם את הכסף בעוונטה. ככה לא יוצאת תורה מציון.

על כל פנים, את הקמפיין הזה עשו גיסתי המוכשרת עד אימה, יעלי שוחט, וצוותה, והיא מסתובבת בארוחת שישי אצל חמותי עם הרבה טקס במנח הגוף. היא הצליחה בגדול דרך פרסומת לעורר שיח על מה זה בכלל ההייטק הזה, ואם זה בכלל המשך של תרבות העגלות של הישראלים בקניונים באמריקה, הונאות חוקיות כאלה, אבל מסריחות. כל התעשייה מדברת על זה, והשמאלנים גם מוסיפים - אפשר לחשוב שהתעשייה האווירית לא מייצרת טילים לחיסול ילדים רכים בעזה. שיהיו בריאים, כמה חולה המחשבה הזאת.

מטרת הקמפיין הזה היא לגרום לאנשי הייטק לבוא לעבוד בתעשיה האווירית, לעבוד עם משמעות. משמעות היא הערך הכי חשוב בחייו של אדם, והוא מוכן להמירו בהרבה כסף. כמה טוב ללכת לעבודה בידיעה שמה שאתה עובד עליו יציל חיי ישראלים וחפים מפשע בכל העולם ויחסל רשעים בני דומן.

ועוד אני חושב את כל זה, אני נתקל בחברה ישראלית שמפעילה אפליקציה שווה, שיש בה מכונה כזאת עם זרוע כמו במכונות בקניון שתופסים בובה, ומפעילים אותה מהטלפון. וזה עובד מעולה. ולא תאמינו, אבל כאן בישראל, בפתח תקווה, יש אולם ענק עם מאות מכונות אמיתיות שמכוונות עליהן מצלמות, ואנשים מכל העולם, במיוחד מאמריקה, קונים מטבעות וירטואליים ומשחקים אונליין במכונה אמיתית בהולי לנד, ומה שהם מוציאים מייד נשלח אליהם הביתה. איזה רעיון מגניב. חבל שלא חשבתי עליו בעצמי.

האומנם? האם כל הידע וכל הטכנולוגיה וכל היצירתיות בשביל שבסוף איזה אומלל איפשהו ישחית את כספו על מכונת מזל באיזראל? זה יפה? לא בטוח. אבל אפשר גם לשלב: אם המפתח היה עובד בתעשייה האווירית, עכשיו מסוק היה מוריד כזו זרוע, תופס את סינוואר, ונגמר. לא שווה מטבע של חמישה שקלים?

רוח

הלכנו לים. בדרך לחוף ראינו אנשים עוזבים בכמויות, אף פעם לא סימן טוב, אבל אמרתי בליבי - עדיף כל דבר על צפיפות של ערב שבת בים. מה כבר יכול להיות שכולם נוטשים ככה והשמש עוד תלויה ברקיע?

יצאנו מהאוטו, הבנו. רוח עזה ניסתה לדחוף אותנו בחזרה לרכב, הקשתה לפתוח את הבגאז' ולהוציא את המחצלת. יכולתי לה. אני אדם רוחני הרי. נדדנו במגרש החניה עם הציוד והמחצלת המבקשת לעוף אל ארצות החום, עד שהגענו למקום מושב חברינו. פרסנו את המחצלת, שמנו כמה ילדים עליה שתישאר נטועה במקומה, ופתחנו הכיסנוח. מה נאה האופק, מה לבנות הספינות על מפרשיהן אם אין לך בעיניים חול. אני זוכר את המראות מפעמים קודמות, הפעם היה בלתי אפשרי לפתוח עין. לא נורא. עצמנו.

ואז, מבעד לעפעפיים הסגורים, ראיתי שהרוח מסיעה כל מיני פלסטיקים מבית הקפה הסמוך. כוסות, צלחות, שקיות, אריזות, הכל עף מהשולחנות ועושה את דרכו לחוף, ומשם למים, ומשם לצב ים שיחשוב שהשקית היא מדוזה, והוא אוהב מדוזות, ואז הוא בולע את השקית, ואז הוא עולה ברשת המרכז להצלת צבי ים בבית ינאי, ואז מנתחים אותו ומוציאים את השקית של החומוס שעפה ביום של הרוח. או שלא, והוא מת, יחד עם עוד כל מיני חיות שלא התאימו עצמן לתקופת הפלסטיק בים והולכות שולל אחרי הזבל שאנחנו משליכים, ומתות במאה מיתות משונות.

קיצור, התחלתי לרדוף אחרי פלסטיקים. שמתי את האיסטניסטיות שלי בצד, ורצתי כמו משוגע אחרי צלחות מעופפות עם שיירי קטשופ של שניצלונים של אנשים זרים. יאק. ואנשים באיזו מסיבה על החוף הסתכלו עלי, איזה מין אברי גלעד, מדלג במרדף חסר סיכוי אחרי זבל, וחשבו ש... אין לי מושג מה הם חשבו. המילה תימהוני בטח חלפה למישהו בראש, אבל אני הרגשתי היחיד שאינו תימהוני על החוף, ושכולם מרימים כתפיים כאילו אין מה לעשות, כאילו צו הגורל הוא לחסל גם את הים, וידעתי שלעשר הצלחות וחמש הכוסות ושבע השקיות שהצלחתי לתפוס אין משמעות אמיתית בעולם, אבל בעולם שלי דווקא יש.

ושמתי את כל השלל שלי בפח הזבל. ובא משב רוח עצום, ונשב בתוך הפח, והרים כל מה ששמתי, ונשא הרחק ממני. ככה זה כשאני מתנשא. באה הרוח ונושאת את התנשאותי. שמרו על הים, שיהיה לנינים שלכם גם.

avrigilad@gmail.com