פרי הבאושים האנטי־דמוקרטי

דאגה מזויפת לשלומה של הדמוקרטיה נשמעה לאור איומי עזיבת הקואליציה, שהביעה חברת הכנסת ג'ידא רינאוי זועבי. פרט לעובדה שהמסר נאמר בכמה ערוצי תקשורת בו־בזמן, כמה צביעות יכולה להיות וכמה ציניות אפשר לגייס כדי להסביר לנו שבעיית זועבי, כמו גם סילמן ואלי אבידר - היא שהם מונו לרשימה ולא נבחרו בפריימריז דמוקרטיים. מכאן מקור תעוזתם "לבעוט בדלי", ואף "לבגוד" בדרכה של סיעתם.

פתאום, ברגע אחד, התעוררו מן התרדמת האנטי־דמוקרטית שלהם אלו שהקימו מפלגות שלמות לא דמוקרטיות, על טוהרת יו"ר אחד שלרוב אין בכלל מנגנון בחירה פנימי או סעיף בחוקה המאפשרים להחליפו אי פעם; אלו שקוראים פעם אחר פעם למנוע מנתניהו לעמוד בראש המפלגה הדמוקרטית הגדולה (הליכוד) אף שנבחר בפריימריז - רק משום שאחרים אינם מצליחים לגבור עליו בבחירות; אלו שברגע הקמת הממשלה עודדו את העברת החוק שיאפשר פיצול של ארבעה חברי כנסת, רק כדי לנסות לעודד חברי כנסת מן הליכוד לנטוש את סיעתם, בעבור אתנן פוליטי, בניגוד לתוצאות הבחירה הדמוקרטית, כמובן; אלו שמינו בקואליציה שלהם יותר משליש חברי כנסת נורבגיים, כלומר מעבר למכסה "הדמוקרטית" שניתנה להם בבחירות; אלו שהחליטו לאייש את ועדות הכנסת באופן שמנוגד לתוצאות הבחירות ולגודלן של הסיעות במשכן; אלו שהכשירו את ה"אקזיט" של בנט, רק כדי להקים ממשלה שמעולם לא הוצגה לציבור כאלטרנטיבה בבחירות; אלו שעומדים כעת בראש קואליציה שאינה נהנית מרוב בכנסת, ומשחררים כספים לכל דורש כדי לשרוד - הם שמעו שחברת כנסת פלונית מערערת על שלמות הקואליציה שלהם, והחלו נזעקים: "אבל הדמוקרטיה".

זה לא רק סיפור חוזר של צביעות, ציניות ותקשורת מגויסת. זה בצבוץ של גולם אנטי־דמוקרטי שנברא על ידי המחנה הזה והוזן במשך שנים, שמתחיל אולי לעלות על יוצרו. באופן היסטורי, המהפך הפוליטי־חברתי־כלכלי של 77' אפשר מוביליות חברתית משמעותית ל"ישראל השנייה", באמצעות מגוון תהליכים, וביניהם ליברליזציה כלכלית, פתיחה של מערכת ההשכלה הגבוהה ועידוד דמוקרטיזציה פנים־מפלגתית - עד כדי כינונו של מעמד בינוני מזרחי חדש (שעליו כתבו ד"ר אורי כהן וד"ר ניסים לאון).

אולם, בתגובה לכך, וכדי להגביל את כוחו והשפעתו של המחנה הלאומי, החלו מנגד לעשות שימוש בפרקטיקות לצמצום הדמוקרטיה: ראשית, באמצעות קרימינליזציה והפחתת חשיבותם של המוסדות העממיים הדמוקרטיים, כמו מרכזי המפלגות ובהמשך גם הפריימריז (לעומתם הקימו מפלגות של איש אחד עם "פוליטיקה נקייה"); שנית, הפיכת שיח השחיתות השלטונית לתכונה אסנציאליסטית של נבחרי ציבור, כדי להכתיר תחתם פקידות בלתי נבחרת; שלישית, כינונה של "המהפכה החוקתית" ובהמשך הולדת של "הדמוקרטיה המהותית" על מנת להפקיע את סמכויות הריבון לידי הרשות השופטת.

מי שיצר מערכת אנטי־דמוקרטית, באמצעות שלל מנגנונים, כדי להצר את כוחו של המחנה שהלך והתחזק באופן דמוקרטי - מתמרמר לפתע מטעמו של פרי הבאושים שלה.