קולו הייחודי של יצחק נוי

זכה יצחק נוי, ואת ההספדים הנרגשים עליו שמע עוד בחייו. "הספדים" במשמעות מחמאות, בלשוננו העממית.

ליצחק ספדו הרבה גם כאשר היה במלוא אונו, כאשר מוחו היה עתיר רעיונות, מאוזן לאוזן.

מי ששאף להיגמל מן הדיווחים על עלילות בנט־נתניהו, מצא את מבוקשו, את נחמתו, באותה הרשת הגדושה עד אין סוף בסיפורי עלילות על גיבורי הימים האלה, שספק אם היו מאזיניו של יצחק נוי בבוקר שבת.

דומה, כי קרה ליצחק ולנו נס גדול. לא עלה בידי הממונים להשבית את מי שתרומתו לעונג שבת היתה אדירה. בעוד רשת ב' מתאמצת לגרות אותנו, המאזינים, בסיפורים על התחמונים המעודכנים בכנסת, מגיעה השבת ובבוקרו של יום אומרת לנו מפיו של יצחק נוי: רגע, קרה עוד משהו. באפריקה, או בקוטב הצפוני, לבד מחילופי הגידופים בזירה הפוליטית. בכך, יש לציין, בזכות שידוריו של יצחק נוי מילא קול ישראל את חובתו לציבור והצדיק את כינויו "הרדיו הציבורי".

על אישיותו של יצחק נוי למדתי רבות במהלך ההאזנה לתוכניות. למדתי, ולא רק אני, כי יצחק נוי היה מאוהביה של ארץ ישראל, תוך שהקפיד לדובב את בוני המדינה.

הוא הביא לאולפן או זימן לקו הטלפון את כל מי שהניח אפילו לבנה אחת בבניין הקירות של המסד של ישראל.

נוי שבה את ליבי, בין השאר, כאשר ראיין את האלוף (בדימוס) דן טולקובסקי, בן 101, שהיה מפקד חיל האוויר, ששוחח עם מראיינו בדעה צלולה. מובן שנעדרו מסגנון ההגשה של נוי הגידופים והקנטורים, אשר כמעט אי אפשר בלעדיהם ברבות מתוכניות האקטואליה. בימים אלה היה סגנונו בבחינת קרן אור משודרת, ורבים השיבו לו אהבה.

תארו לעצמכם, הקוראים: היו שהשכימו בשבע בבוקר, בשבת, כדי להאזין למרתון שרקח יצחק נוי.

את תוכניתו, שעסקה בדברי הימים של הדורות האחרונים,פתח בשיר ישראלי אשר היתה משמעות למילותיו: משירי הפלמ"ח ועד "חיילים אלמונים".

כבר נאמר: אין אדם שאין לו תחליף. איננו יודעים אם הנהלת קול ישראל החלה לדון במילוי מקומו של יצחק נוי. ועדיין מוקדם לדון בכך בטרם כלו ימי האבל, האם יימצא שדר רדיו משכיל, רחב אופקים, קורא ספר?

כן, יצחק נוי הוריש לנוגעים בדבר משימה אולי בלתי אפשרית.

פעמים ספורות נקראתי למיקרופון של יצחק נוי. אבל, למעשה, ההשתתפות בתוכנית החלה עוד לפני שידורה: כי המגיש לא פסח על הפרטים הקטנים, אשר בלעדיהם לא תיכון תוכנית רדיו כהלכתה. אנו מנסים לנחש מה הצוואה הלא כתובה שהוריש יצחק נוי לקברניטי השידור. אוכל לשער כי משאלתו של יצחק היתה, והינה: אנא, שובו לימים שבהם תרבות השידור היתה לחם חוקה של רשות השידור. והרי גם רשות השידור גוועה.