קצת לפני פסח, כנהוג אצלנו, יצאנו לחופשה קצרה בדרום. המטרה היתה להוכיח לעצמנו, ולעולם, שאנחנו לא מכורים לאקונומיקה ולא משועבדים לניקיונות. וגם קצת ליהנות מהיופי הפראי של הערבה רגע לפני שהיא נכנסת לחודשי הקיץ והופכת לטוסטר שצריך איכשהו לצלוח כדי להגיע לאילת.
משפחות זקוקות לחופשה מדי פעם, וכולנו קפצנו מהמיטות שמחים ונרגשים. כנהוג במשפחות הכי טובות, בילינו את האריזה ואת העמסת הציוד בוויכוחים, בעלבונות ובמלחמות עולם. תוך כדי נסיעה הצלחנו לעבור על כל ספקטרום הרגשות ומצבי הרוח שתא משפחתי יכול לייצר. ולבסוף הגענו לכפר אקולוגי, ציורי ונהדר ליד צוקים.
במקום לנקות את הבית ניקינו את הראש, וכולנו היינו נשארים שם בשמחה עוד שבועיים (רק לא להעמיס שוב את המכונית!), אבל, מה לעשות, כבר הזמנו אורחים לליל הסדר. חוץ מזה שאף אחד לא הציע לנו להאריך את החופשה. קל יותר היום למצוא תור פנוי לרופא מומחה מאשר להזמין לילה בחאן מפנק על כביש הערבה.
על בוקר אחד שם אני רוצה להתעכב. אחד הילדים שלי, תבינו, מסיים כיתה א', ונמצא כרגע בתקופת המדען החובב שלו. התקופה הקסומה הזאת כוללת תרמיל עמוס וכבד בשם "תיק חוקר", שנגרר אחריו לכל מקום וממשיך להתמלא ביותר מדי סלעים, חיפושיות, דברים שהוא חושב שהם מאובנים, ושברי זכוכית שהסכמנו לקרוא להם "קריסטלים".
הגאון ביקש שנקום מוקדם, הרבה לפני אמא, ושנצא לסיור רגלי־מחקרי במדבר. כל ניסיונותיי להסביר שמדובר בחופשה, ושאילו השתוקקתי לעמל ולפרך היינו נשארים בבית, עלו בתוהו וירדו בבוהו. כך השכמנו קום, לקחנו מה שצריך - מים וכובע, משקפת וזכוכית מגדלת, את אחותו הקטנה (חייבים לקחת גם אותה?) וצנצנות לאיסוף עקרבים - ויצאנו למסע הרפתקאות נועז שהיה חייב להסתיים לפני ארוחת הבוקר.
לצערנו, לא מצאנו עקרב. אבל ראינו די והותר דברים שחוקר צעיר יכול להתעניין בהם: ציפורי מדבר, אבנים ועקבות מסתוריים שהעידו שאולי עבר כאן צבוע, ואולי סתם אחד עם כפכפים. ועוד דבר קטן שעניין רק אותי – כשטיפסנו על ראש גבעה התגלתה פתאום לעינינו כתובת אבנים מטרידה.
המילה הראשונה היתה ברורה ושלמה. זה היה שם של בחורה. דפנה, נניח. אבל מתחת ל"דפנה" הכתובת התחילה להתפרק ולהימחק. למען האמת, היא נראתה כאילו פירקו אותה בכעס. בבעיטות. אבל עדיין ניתן היה לזהות שבמקור היה שם "התינשאי לי".
הכתובת המפורקת לא הצליחה לגרד את תשומת ליבם של צמד החוקרים הצעירים שלי. הם העיפו מבט משועמם וחזרו לחפש חיפושיות. אבל אותי היא הסעירה. מישהו השקיע ועיצב הצעת נישואים גדולה ויפה מאבני מדבר. ניסיתי לדמיין איזה מין בחור הוא היה, ואיך לקח איתו את הצעירה הנבחרת והוביל אותה בשביל שבו צעדתי כרגע עם הילדים. ייתכן שזה קרה בלילה. אולי היו שם לפידים. האם הוא גם קשר את עיניה כדי להוסיף קיסם להפתעה? הוסיף כריעת ברך אבירית כנהוג? מה התפקשש שם?
לא הייתי צריך את תיק החוקר של הבן כדי להבין שברגע מסוים כל זה התפרק. מתי זה קרה? לפני או אחרי שהם התחתנו? למה? ומי מהם היה זה שהתאכזב/ה וזעמ/ה מספיק כדי לעשות את כל הדרך בכביש הערבה, רק כדי לחזור לכתובת האבנים ההיא שעל הגבעה ולטשטש לה את הצורה?
התבוננתי על הילדים שהמשיכו להשוות אבנים קטנות. עבורם משפחה היא עניין טריוויאלי, פשוט ומובן מאליו. האם זה לא בדיוק מה שזוגיות ומשפחה היו אמורות להיות מלכתחילה? החלק היציב והבטוח שבחיים. מיתוסים עתיקים כמו סיפורו של אודיסאוס תומכים בדימוי הזה.
העולם שמחוץ לבית הוא ג'ונגל שורץ סכנות. שדה קרב וים סוער. אבל בבית? בבית אמורים לשכון ביטחון ורגשות משעממים כמו שלווה ונחת. משהו ללא ספק השתבש בדרך, אם עניינים כמו זוגיות ומשפחה הפכו להיות הצד הדרמטי, הרוטט והגועש בחיים שלנו.
• • •
בחודשים האחרונים יצאו לאור שני ספרים שאין ביניהם כל קשר, אבל יש דמיון - והוא מטריד. "אשת הרב, אשת הבישוף", של דוד יעקבסון וחיותה דויטש, הוא רומן מתוחכם שעוסק בדמותה ההיסטורית של יואנה הלוי, יהודייה מספרד של סוף המאה ה־14. יואנה היתה אשתו של שלמה הלוי, הרב של העיר בורגוס בספרד, שהתנצר והפך לפבלו - הבישוף של אותה בורגוס, שכתב מאמרים בגנות היהודים והיהדות.
"מותרות", של יעל משאלי, הוא אגרוף לבטן בדמות עשרה מונולוגים כואבים של נשים, שבני זוגן קמו ופירקו את הבית והמשפחה (גילוי נאות: משאלי ודויטש הן ידידות שלי).
הדמויות של יעל משאלי שייכות לישראל 2022. סיפורם של יואנה ושלמה־פבלו חוזר לספרד 1391. ובכל זאת, בשני המקרים מסופר על בני זוג שמתהפכים יום אחד, ובלי יותר מדי הסברים הופכים את עולמם על פיו. עולמם הוא כמובן לא רק עולמם הפרטי. יש שם אישה, ילדים, משפחה וקהילה, והפתאומיות השותקת שבה הגברים האלה גוזרים את גורלם, צועקת לשמיים.
התגובה הראשונה של בנות הזוג היא לא רק עלבון והלם, אלא גם חשש שהן סובלות מהפרעה קשה בבוחן המציאות. הרי אם האדם הקרוב ביותר ללב התהפך כך, "התפלפ", כמו שכולם אומרים, בלי שבת הזוג הבחינה בסימנים כלשהם למה שעומד לרסק את עולמה - אז איך היא בכלל יכולה עוד לסמוך על כושר השיפוט שלה? איך היא תמשיך להאמין שבית הוא מקום בטוח ויציב?
• • •
וכדאי לומר גם את זה. סיפורם של שלמה ויואנה הלוי הוא סיפור חריג ויוצא דופן מתקופה של תהפוכות חריגות ויוצאות דופן. קובץ הסיפורים של "מותרות" הוא מעט מתוך אלפי סיפורים. כמי ששמע המון סיפורי גירושים, ש(עדיין) לא נאספו לספר, אני יכול להעיד שלא רק גברים מתהפכים, ולא רק ביטחונן העצמי של נשים נמעך. פעמים רבות קורה ההפך.
אבל זאת בכלל לא הנקודה. העניין הוא, וכדאי להזכיר זאת לכבוד ל"ג בעומר ועונת החתונות, שהחיים תמיד היו עניין שברירי, ואמנות החיים תמיד דרשה אורך רוח, נדיבות והומור. אבל רבים שכחו את אמנות החיים הזאת, או סתם הפסיקו לתרגל אותה.
אנחנו חיים בתקופה מוזרה. אנשים משקיעים המון בתכנון הצעות נישואים תיאטרליות ובומבסטיות. החתונות עצמן, מיותר לציין, הן לא פעם הפקות ענק בזבזניות. אבל ככל שעולה רמת ההפקה של האירועים עצמם, וככל שתשומת הלב לפרטים מגיעה לדקדקנות שלא היתה מביישת מרקיז צרפתי מתקופת הרוקוקו - כך מתברר שלרבים מהם אין מושג מה עושים עם החיים עצמם שממתינים ממש מעבר לחתונה ולנצנצים.
במילים אחרות, אחרי ששומעים על אנשים שבדקו מאות דוגמאות של מפיות נייר, טעמו עשרות וריאציות של טורטיות והתאמנו שבועיים על שבירת הכוס - נדמה לי שאם אנשים היו משקיעים בזוגיות עצמה אחוז אחד ממה שהשקיעו באירוע החתונה, העולם היה מקום הרבה יותר מאושר.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו