ויכוח עז ניטש באמצעי התקשורת במהלך השבוע החולף מתי ואיך יש לחסל את אותו אויב מזרע עמלק, יחיא סינוואר. כן לפגוע בו, אולי לא כדאי, שמא עדיף להמתין מעט. הי, יש תאריך פנוי באוקטובר! חבל ועצוב שבתום הדיון בתקשורת אין הצבעה, אולי משאל עם, ומה שקובעים ברוב קולות מבוטל על ידי בג"ץ, וזהו. בינתיים סינוואר ממשיך לשלוח גרזנאים אל רחובותינו, כי הוא איש מופרע לגמרי, כמו ולדימיר פוטין. אותו סוג אישיות, ואנחנו מתקשקשים על חיסולו ומחסלים בינתיים את עצמנו.
ואותו סינוואר, המכיר אותנו היטב, כבר מבין שאם יש ויכוח על האופן שבו יפגוש את גורלו, זה כבר לא יקרה בקרוב, אולי בכלל לא. ואולי בסתר ליבו הוא טיפה מקנא בדמוקרטיה הישראלית, אבל יותר מכל הוא מבין שדמוקרטיה מערבית לא יכולה להילחם בטרור ביעילות. יש לה מנגנונים מעכבים רבים כל כך, ועיתונות כמעט חופשית, ומערכת משפטית ששמה רגליים לכל ניסיון לפעולה נחרצת בזמן המתאים לה, ורע"מ, כך שסינוואר יכול להניח בביטחון מוחלט שככל שמדברים יותר על חיסולו כך הוא מוגן יותר, ויכול לצאת לאכול כנאפה בכיכר השאהידים בעזה ולעשות סלפי עם מעריצים.
בעוד דמוקרטיה היא שיטת הממשל הטובה ביותר בעולם עד כה, למרות חסרונותיה הרבים, למלחמות היא לא כל כך מתאימה. קשה מאוד לשמור בה סודות, עקרון חופש המידע מנצח תמיד כמעט, התקשורת היסטרית ומחלישה, רוח בג"ץ מרחפת מעל כל החלטה מבצעית ומרגיעה אותה, ולא לטובה. במלחמה, בטח מול טרור, יש עניין רב לעשות פעולות חזקות, מוגזמות, לצאת מהכלים. זה הדבר היחיד שמרתיע אנשים רעים. שיח זכויות אדם מצחיק אותם, למרות שהם עושים בו שימוש מצוין באומות העולם נגדנו.
ואני שואל: כמדינה שנמצאת באופן קבוע במצב מלחמה וכבר הרבה שנים לא מצליחה לנצח במלחמותיה, האם הדמוקרטיה מתאימה לנו? האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו מה שאפשר להרשות באירופה? ואם זה יביא לחורבננו? אז גם היה שווה? האם סוג המשטר חשוב יותר מניצחון במלחמה מול אויב שרצונו להשמידנו, והולך ומתעצם וצובר עזות מצח ותמיכה בינלאומית רחבה מאוד? הפקקטה בחירות האלה פלוס העיתונות המופקרת פלוס מערכת המשפט הפרוגרסיבית - האם כל זה שווה את עצם חיינו כאן?
תענו אתם. לי אין כוח להסתבך כרגע. אתם תסתבכו ותודיעו לי איך נגמר.
איור: יהודה נוני, Nuni-art.com
דיטוקס
כבר שבועיים שאיני מגיש תוכנית אקטואליה בטלוויזיה. אולי הפוגה, אולי פרישה, מי יודע. בשנים הארוכות שעשיתי את זה, טרחתי כל הזמן טרחה גדולה לשמור את עצמי מעודכן כמה שאפשר בכל הקורה בארץ ובעולם, שהרי מגיש האקטואליה אינו כעיתונאי רגיל שיש לו תחום התמחות מסוים, אלא חייב לשלוט ברמת בקיאות סבירה גם בפוליטיקה, גם בכלכלה, גם בסביבה, גם בתרבות, גם ברפואה, גם בספורט, גם וגם וגם. שום נושא אינו אמור להיות זר לאדם היושב על הכיסא המרכזי באולפן הטלוויזיה, שסביבו מתחלפים בקצב של אחת לשש דקות בעלי ידע ספציפי באלף נושאים.
לכן, גרתי בפועל בתוך הטלפון שלי, משייט בין אתרי חדשות מהארץ ומארבע כנפות ידע, קורא כל מה שמתחדש, מאביס את תודעתי בכל מה שנאמר, בכל מה שקרה, הומצא, נבנה, נהרס, דווח, וכיוצא באלה. ביום ממוצע הייתי קורא חדשות, ניתוחים, פרשנויות ותגובות במשך שעות על שעות, כל זמני הפנוי אוכלס במידע זמני, רק מגיע כבר הולך, בניסיון לרוץ אחרי ההתרחשויות ולאחוז בקצה זנבן, ולו לרגע. שלא חלילה אגיע לשידור לא מוכן, שלא אדע במה מדובר, שתהיה לי דעה לפחות אפויה למחצה על כל עניין תחת השמש. רוב קיומי הסתובב סביב הניסיון לשער מה יהיה מעניין את הצופים בתוכנית הבאה על פי מה שמעניין אותי הרגע. רוב יומי הוקדש לנבירה בערימות החדשות ומציאת אייטמים שיהיו מושכים, מועילים, פופולריים.
ופתאום הס. אין תוכנית יומית, אין תוכנית בכלל. כמה ימים עוד המשכתי לגלול פידים באובססיביות כמקובל אצלי, מחפש נושא שאפשר לטפל בו מחר, היום, אתמול. אבל זה נהיה תפל, ואם ההוא אמר ככה וככה ואיני יכול להזמינו לאולפני מחר לדון בעניין, מה הטעם בכל זה? ולפתע הבנתי: זאת ההזדמנות שלי לניקוי רעלים, המכונה היום בשפת השרלטנים "דיטוקס". ואני לא צריך לשתות שום דבר, ולא לקנות שום מוצר, פשוט להפסיק לצרוך את הרעל, והגוף כבר יעשה את השאר לבד, כמו שאגב קורה גם במישור הפיזי. כדי לנקות רעלים מספיק להפסיק לאכול, לשתות ולעשן אותם - את כל השאר יעשה ביעילות הכבד.
אני נקי יחסית כבר שבועיים בערך. לא צורך חדשות באינטרנט, הפסקתי לראות מהדורות, לקרוא עיתונים. מה שחשוב יגיע אלי. ואני מרגיש שבבת אחת חדלתי להיות צינור המוביל את שפכי התקשורת, וחזרתי להיות אדם חופשי. מתכוון לבלות על זה כהוגן, עד התוכנית הבאה.
איתות
סיפור מהשבוע: אני נוסע בכביש החוף. מישהו צופר. אני מביט הצידה. הוא מחזיק שֶׁלֶט ביד. "איתות". וואלה, אני קולט שלא נסגר הווינקר בפנייה האחרונה, ובגלל הפודקאסט שאני שומע ונהנה איני שומע את התקתוק, ואני נוסע ומאותת לריק, מוליך שולל את המשתמשים בדרך. והנה בא הבנאדם שמעיר לי על זה בשלט. גאוני. ואני סוגר את האיתות ומודה בליבי על הדרך הנעימה שהנ"ל העיר לי. צדיק על הדרך.
כי גם אני מרגיש לפעמים צורך להעיר למישהו על משהו - נורה שרופה, חסר אוויר בצמיג, דברים שכדאי לדעת, כדאי לדעת. ואז אני מנסה להעביר בשילוב קסום של צפצופים, איתותי פנס ותנועות גוף במה העניין, ובדרך כלל יוצר כעס אצל הנהג המוער, שאינו מבין מה כל שטף האותות האלה אומר, ורואה בהם מתקפה ולא הושטת יד נאמנה.
והנה בנאדם פתר את הסיפור. יש לו שלט. כתוב גדול, שחור, ברור. השקיע בבריסטול וטוש מהעבים. איתות. ואני מייד חושב אם רק לעניין האיתות האיש מכוון, שמא יש לו כמה שלטים, עם בעיות נפוצות? "טנק דלק פתוח" או "טסט עומד לפוג". מעניין כמה שלטים האיש הכין, ואיך הוא שולף את הנכון תוך כדי נסיעה. האם אין הוא עצמו מסיט את מבטו מהכביש כדי למצוא את השלט הנכון? והנה מצווה שבאה בעבירה, ויש פוסקים המתירים (שם, פס' רלב"ד).
וחשבתי לי שזה אדם האוהב להעיר לזולת, וגם אוהב לעזור לזולת. וחשבתי שזה צריך להיות שוטר, כי בעצם מה שהוא עושה זה משטרה פרטית בדרכי נועם. הוא השריף של הכביש מבחינתו, מסדר את העניינים כדי שיהיו מאורגנים.
ודמיינתי שאני מצייר לי שלט, ובשלט שלי כתוב "נהיגתך מסכנת חיים". ואם אצליח לתפוס את הקשב של מישהו שמתפרע על הכביש ברמזור, ולא אחשוש מרצח, אראה לו שלט כזה. ואז אני חושב שאני מעדיף לחיות עוד קצת, ועובר להמצאה הבאה - שלטי לד בחלון האחורי ועל צידי הרכב, עם מסרים לרכב הסמוך. "שמור מרחק". "הנמך אורות". "צפירתך נרשמה". כאלה. בלי קללות. טוב, עם קצת. בעזרת פקודה קולית פשוטה, יידלק השלט מאחור. רמה חדשה של תקשורת.
ובעניין הפודקאסט שבעטיו לא שמעתי האיתות מלכתחילה, מדובר ב"שיר אחד" ב"כאן הסכתים" עם שולי רנד על השיר "המשורר". מה ששולי עושה אני אוהב. פודקאסט מענג. ברוך בורא הפודקאסט.
avrigilad@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו