הפופוליסטים היהודים צודקים: זו אנטישמיות

את הכעס על מדינת ישראל אני מכיר מקרוב. כי היה לי אותו, כילד שגדל בחינוך ערבי בכפר בדואי. את הכעס אני מכיר מקרוב כי אני שומע וחווה אותו גם מערבים שאני נתקל בהם ברשתות החברתיות וחברים שמביעים סלידה מהתמיכה שלי בישראל. אני מכיר את הכעס ולכן גם יכול להבין אותו.

נשמעת לאחרונה טענה ישראלית הגורסת כי הכעס של הערבים על ישראל נובע בעצם מאנטישמיות, (אנטי-יהודיות ליתר דיוק) ולא רק מתחושת דיכוי וכאב לאומי. את הטענה הזאת דחיתי בעבר כפופוליסטית: הרי מי שיראה את שורות הגופות לאחר מלחמות ישראל עם לבנון ועזה, לא יכול שלא לחוש כעס וכאב. אבל היום, עד כמה שזה חסר אחריות להגיד דבר כזה בעת שבה חשוב מאוד להרגיע את הצדדים, אני סבור שדווקא הטענה הזו נכונה.

אין ספק שמראות של הרס ומתים ופצועים במלחמה אמורים לעורר כל אדם בעל לב, חמלה ואהבת חיים. אבל צריך להתבונן בהקשר הפוליטי הרחב של העניין: המזרח התיכון מוכה מלחמות. שורות של גופות ראינו בסוריה, לבנון (מלחמת האזרחים), מלחמת המפרץ, מלחמת תימן-סעודיה ועוד. העולם הערבי כולו דוגל בהפעלת כוח צבאי לא מידתי בתגובה לפרובוקציה או התקפת אויב, כאמצעי להשבת ההרתעה.

מדוע אם כך דווקא העולם הערבי, הוא הראשון להתקומם ולזעום כשהוא נתקל באותה גישה מצד ישראל? כיצד, למרות הניסיון רב השנים, אנשי עזה והגדה והעולם הערבי תמיד מופתעים מחדש כאשר הם יוזמים מלחמה מול ישראל ונתקלים בתגובה קשה?

אי אפשר שלא להסיק שהתשובה לכך שוכנת ברבדים עמוקים יותר מהשאלה הפוליטית.

כן, מקור הסכסוך שאנו רואים כיום הוא אנטישמיות. פשוט מאוד. מה שמניע את חמאס ואת הצעירים להתקומם, זו תפיסה מוטעית ביחס למדינת ישראל והיהודים. הם מאמינים ברצינות תהומית שאם הם לא יתקפו את ישראל, היא תהרוס את אל-אקצא, וכי אין דרך אחרת לגונן על המסגד.

הם מאמינים באמת שאם לא נלחמים בשוטרים בעיר העתיקה בירושלים, הם ישלימו את הטיהור האתני ואת גירוש התושבים משיח' ג'ראח. הם מאמינים שאין מקום לערוצי הידברות ומו"מ מדיני עם ישראל, ושהיא "מבינה רק כוח" ושהיהודים לא יעצרו עד שלא יגרשו ויטהרו ויטבחו בכל ערבי. אותם אנשים, לכן, רואים במהומות ובטרור כדרך האחת והיחידה והאחרונה לעמוד מול אותו בולדוזר ציוני מרושע. "אין ברירה אחרת" הם אומרים.

והשקר הזה, שנבנה על שנאה עתיקת יומין ונטווה מסיפורי מעשיות, רחוק מאוד מהמציאות. מי שמקשיב ליהודים ובקי ולו מעט בפוליטיקה הפנימית בישראל מבין שאין למדינת ישראל אינטרס לפגוע באתרים היסטוריים, בטח שלא במסגדים בהר הבית. מי שמכיר את השיח הפנים ישראלי מבין שישראלים הם עם שוחר חיים שמפחד ממלחמה. שאם עוזבים אותו לנפשו, לא מאיימים לשלוח טילים לתל אביב ולא תוקפים אותו, הוא לא יתקוף. מי שמכיר את המצב בישראל, מבין שישראל מבליגה על ירי טילים לשדרות וליישובי הדרום כבר שנים וזה מעיד על מדיניות הכלה, לא תוקפנות יזומה.

ואכן. את האמת הפשוטה הזאת לא ידע ערבי עד שלא יצא מתיבת התהודה שבה גדל, שמסמנת את היהודי, שוב כמו פעמים רבות במהלך ההיסטוריה, כאכזר חמדן ומחרחר מלחמות. ביום שהערבים יבינו שישראל מדברת בשפת האדם, ולא בשפת הדם שהעולם הערבי למד לדבר בה, יהיה ניתן לגשר על הפערים הפוליטיים והטריטוריאליים באלף ואחד ערוצים אחרים שלא נגמרים בשורות של גופות.