מדינה על האש

עצבות סמויה ודאגה רבה מרחפות השנה מעל אסכלת יום העצמאות שלי. הנטייה הטבעית היא להשאיר את יום העצמאות מעל הפוליטיקה, ויש הרבה היגיון בנטייה הזו, מפני שהמדינה, נס הקמתה, הדרך שעשתה והמקום שהגיעה אליו הם גדולים ונישאים הרבה יותר מהשאלה מי בדיוק מאייש את כיסא השר לענייני תפוצות, ומי הודיע לנשיא "עלה בידי".

למעשה, זוהי הזדמנות לעשות בדיוק את ההפך: להתעלם מהשסע הפוליטי, להתנשא מעליו, לנעוץ מבט בדגל המתנפנף ובעשן המיתמר ולשמוח בשמחת אתחלתא דגאולה.

אני מוכן לדבוק בנטייה הזו, ועל כן נמנעתי מן המועקה הפוליטית שמלווה אותי כל ימות השנה, פרי השנתיים הפוליטיות הנוראות שמאחורינו, אבל כיוון שהימים האלה מוקדשים גם למחשבה על אודות המדינה והחברה, אי אפשר להימנע מלשאת מבט קדימה; ומשאני נושא מבט קדימה, אין כל אפשרות שלא ליפול לדיכאון עמוק.

למה דיכאון? הרי אני מאמין באמונה שלמה שהמדינה הטובה והיפה הזו תלך ותתפתח, תלך ותפרח. ארץ אשר עיני ה' בה מראשית שנה ועד אחריתה, מדינה חזקה ואיתנה צבאית וכלכלית, גן עדן.

אני גם לא מודאג מהממשלה הנוכחית, שאני מתנגד לה נחרצות ומייחל למפלתה. גם מפני שאני מאמין שמערכות המדינה חזקות דיין כדי לשרוד את תקופת אי־הוודאות הפוליטית הזו, וגם מפני שאני משוכנע שהיא לא תשרוד הרבה (לא חשבתי כך בטרם נתגלעו הבקיעים ב"ימינה", אבל היום כן).

הבעיה היא, שאין כמעט שום תוצאה פוליטית אפשרית שתביא לשקט ושלווה חברתיים. נניח שהממשלה הזאת נופלת ומוקמת ממשלה חדשה על ידי הימין שזוכה לרוב. האם תשלים האופוזיציה עם תוצאה כזו? ברור שלא. במקרה כזה ישובו ההפגנות לרחובות, ישוב הדם הרע, ויחזרו הדגלים השחורים וניבולי הפה.

אני מאמין שמחנה השמאל נאבק על חייו כבר כמה שנים, ועל כן הוא מתנהל בדפוסים של מלחמת קיום. אין שום סיכוי שהוא ייכנע, מול שום תוצאה פוליטית. ניצחון מוחץ של השמאל, לעומת זאת, כנראה אינו אקטואלי מבחינה מספרית. כך שכל תוצאה אפשרית גוזרת עלינו שנים ארוכות של אי־שקט שיוציא את הטעם מהחיים.

האמת היא שבנקודת הזמן הנוכחית, די טבעי שהמצב יהיה מורכב ובעייתי. תנועת המאזניים הזו, שאט־אט נוטה מצד לצד ומצד שבט המייסדים אל עבר שבט המהגרים - הושלמה, ואך טבעי שלמחנה האחד יהיה קשה להעביר את הלפיד לשבט האחר ולהבין שתורו הגיע. מראש היה ברור שיגיע שלב כזה בתהליך ושהוא יהיה קצת מורכב. אבל ככה? בכזה קשי עורף? בכזו שנאה?

יש רק דרך אחת שיכולה איכשהו לשבור את המצב המדכא הזה, ואני שם נפשי בכפי ומוכן להעלות אותה למרות שהיא נשמעת תמהונית: ברית אחדות פוליטית בין שני הצדדים, בהובלת הימין, ללא פסילה משום צד של אף שותפה. כל דרך אחרת תגזור עלינו עוד הרבה ימי עצמאות שיש בהם, לצד שמחה גדולה וסיפוק רב, גם קורטוב עצב ומנות גדושות של דאגה.

kobiarieli@gmail.com