רצף הימים בכחול־לבן הוא כבר חלק מהדנ"א המקומי. חולצות לבנות, דגלים ונרות, אלרגיות אביביות, פרסומות למנגלים, שירים יפים ומשקולת. אני מכיר אנשים שהימים האלה הם היקרים ביותר לליבם. אני מכיר גם את מי שלא יכולים לסבול אותם.
לאורך השבוע-שבועיים האלה כולם חשים שמותר, ואפילו צריך, לספר משהו על הדורות הקודמים. לא תמיד אנחנו שם. אבל איך שפסח מסתיים, משהו קורה ברשתות החברתיות. אנשים מספרים, על פי רוב באהבה, איך נראו חייהם הצעירים של סבתא וסבא. מה הביא לעלייתם ארצה, ומה הם חשבו על המהלך הזה ממרום שיבתם וסבתאותם.
מחלוקת נוספת נוגעת לשאלה ממתי מתחילים לספור את הרצף. אני מכיר ישראלים שמכניסים את המימונה לתוך מניין הימים, אחרים סופרים את 1 במאי. עם הזמן צצו הצעות לכל מיני שמות מעניינים, או לא. הציעו "עשרת ימי תשועה", והציעו גם את "הימים שבין דגל לרמזור".
אצלנו, בכל אופן, מציינים בימים אלה 100 שנים לעליית המשפחה ממרוקו. זהו מספר עגול, נכבד ומחייב. רבים מחברי קבוצת הווטסאפ המשפחתית חשים שמתבקש לעצור לרגע ולהתבונן על הסיפור המשפחתי. אולי הגיע הזמן לאסוף את כל הפירורים, הציטוטים והאנקדוטות שעליהם גדלנו; לנפות, ללטש ולערוך, ולנסות לארגן מכל זה סיפור מסודר עם התחלה, אמצע וסוף. שנוכל לספר לילדים ובעיקר לעצמנו.
אני מאמין שאפשר גם לשמור על גזירי הזיכרונות האלה כמות שהם, בבלאגן הבריא שבו הם מצטופפים בבוידעם של כל אחד מצאצאיהם של סבתא אסתר וסבא יעקב. ולתת להם בכל הזדמנות התחלה אחרת, ואמצע אחר. ואף פעם לא סוף.
• • •
בסתיו 1922 הגיעה לנמל חיפה אונייה ועליה הרב יעקב ואסתר לוי עם ארבעת ילדיהם הגדולים. כנהוג באותם ימים, אשרת המעבר שלהם נשאה תמונה משפחתית. זאת, ככל הנראה, הפעם היחידה בחייו של הרב לוי שבה הוא הצטלם. כשחושבים על מספר צילומי הסלפי שצאצאיו מצליחים לתקתק בכל שעה, אין מנוס מהמסקנה שדברים בכל זאת השתנו במאה השנים האחרונות.
הרב יעקב לוי היה דיין בבית דינו של הרב אנקווה, בסאלי שבמרוקו. הוא התפרנס ממסחר והתמסר ללימודי הקבלה. אומרים שגם עסק בקבלה מעשית. מה גרם לו לעלות על הספינה לארץ? אפשר להניח שלא הרצל ולא הקונגרסים. גם את פינסקר או מאפו סבא וסבתא לא קראו. הם בוודאי לא ברחו ממולדתם. המצב במרוקו באותם ימים היה נינוח למדי, ורוב היהודים, כידוע, עבדו אצל המלך.
אז למה לעלות על ספינה? למה עכשיו? אצלנו במשפחה לא מסכימים על כלום, אבל רובנו מוכנים להמר שהכל התחיל בחלום. סבא היה חולם חלומות, ובכלל, חכמי מרוקו של אותם ימים ייחסו חשיבות עצומה לחלומות. נכון, גם תום השלטון הטורקי וכניסתם של הבריטים היו שיקול. אבל בעיקר החלומות.
בוקר אחד, אם כן, קם ממיטתו זוג צעיר. היא קושרת לראשה את המטפחת העדינה הנצחית, הוא מכניס את רגליו לנעלי הבית המחודדות, שאפשר לקרוא להן אנפילאות. תוך כדי שהם מלבישים את משה ולאה, חנה ואברהם, הם משוחחים על החלומות שחלמו, ועד לארוחת הבוקר הם כבר מחליטים לסגור הכל ולרכוש כרטיסי הפלגה לארץ ישראל.
עד כאן הכל נשמע כמעט הגיוני. אלא שלמשוואה הזאת יש להוסיף פרט אחד קטן. סבתא היתה בחודש התשיעי להריונה. איך אני יודע את זה? גם כן שאלה! הרי כל ילד זב חוטם במשפחה יודע שבדיוק ברגע שבו נוסעי האונייה הצליחו לזהות את קו החוף של חיפה, ביום בהיר של אלול, החלו צירי לידה לפקוד את אסתר.
זמן קצר אחרי הירידה הנרגשת לארץ הקודש, סבתא תלד את בנה החמישי ותעניק לו את השם המתבקש ציון רחמים. ציון, כי הוא נולד עם שיבת ציון. ורחמים, כי חודש אלול. הסיפור הזה עובר במשפחה כמו בונבוניירה וכמו שיר ישן, וכולם מזמזמים אותו בכזאת טבעיות, עד שמעולם לא קם אף אחד ותהה: רגע, אז סבא לקח את סבתא למסע כשהיא בסוף החודש התשיעי?
• • •
היהודים שעלו ממרוקו לפני קום המדינה, בעליות בודדים אישיות, לא נקראו מרוקאים, לא מזרחיים, ואפילו לא צ'חצ'חים. הם קראו לעצמם מוגרבים. כלומר, מערביים. עד כמה שאני מבין, סבא לא הצטרף לקהילה של בני העדה, אלא לנבחרת המקובלים המצומצמת של ישיבת "בית אל".
ההגעה לעיר העתיקה היתה כרוכה בחוויה טראומטית. לראשונה בחייהם, הם פגשו יהודים עניים ורעבים. הדבר שבר את ליבם, והם התחילו לפזר ממון לצדקה בלי חשבון. איך אנחנו יודעים את זה? ובכן, גם את זה כל ילד במשפחה שמע אלף פעם.
יום אחד נקרא הרב יעקב לוי לדוכן הנאשמים בבית הדין של העדה המערבית. הדיינים הנכבדים מצאו אותו אשם, גזרו עליו להפסיק לבזבז את כספי המשפחה על צדקה לאביונים, וחייבו אותו לרכוש דירה ולהתחיל לדאוג לביטחון הכלכלי של משפחתו שהלכה וגדלה.
אני מודה שזה החלק הפחות אמין בסיפור המשפחתי שלנו. אבל כל כך הרבה דודים התחייבו בפניי שזאת אמת לאמיתה, עד שאין מנוס מלהודות שכנראה היו כאן בתי דין כאלה. והיו גם "עבריינים" כאלה.
המשפחה אכן גדלה. הילדים התחתנו צעירים מאוד, וסבתא המשיכה ללדת במקביל לבנותיה ולכלותיה. לפעמים יצא לה להיניק נכד. לא פעם דודתי לאה היניקה את אחד מאחיה הקטנים; את אבא שלי, למשל, שעד יומו האחרון התייחס אליה כאל אמא קטנה.
בבית הקטנטן שבעיר העתיקה הם גידלו תשעה ילדים. לא היה שם מקום להניח שולחן, ולכן בערבי שבתות היה סבא יעקב מפרק את הדלת מציריה ומניח על שני ארגזים כדי שלמשפחה יהיה שולחן שבת כמו שצריך.
לא הכרתי את הסבא הזה, שנפטר בגיל מוקדם. אבל הוא העניק לי את שמו, ואת מנגינת הקידוש וההבדלה שהיא חלק ממחזור הדם שלי, וגם את הסיפורים המכוננים על משפחה שהתחילה מסביב לשולחן של דלת ושני ארגזים, והיום כדי לכנס למפגש את צאצאיה, ענפיה ועלעליה, צריך להשתלט על אחד האולמות הגדולים בארץ. ויהיה צפוף.
המון דברים קורים במאה שנים. אני לא חושב שסבא או סבתא הביאו בחשבון את האפשרות שתקום כאן מדינה יהודית, או שיתרחש כאן קיבוץ גלויות כה מהיר, אבל כשהדברים התרחשו - התברר שהמשפחה לגמרי בעניינים. בניהם ובנותיהם של זוג החולמים ממרוקו התחתנו כבר אז עם בני כל העדות וכל הזרמים, ופנו לכל כיוון מקצועי שאפשר רק לדמיין. לפחות שני רבנים חשובים, ותזונאית אחת מיתולוגית. קיבוצניקים, ואנשי העולם הגדול. נשות חינוך והייטקיסטים. קצינים בכירים, כלכלניות, טייס ומשוררת.
ביום הזיכרון נרכין כולנו ראש לזכר נופלי המשפחה. אחד מכל דור. אהרון אלקבץ, איש האצ"ל, בעלה של לאה. צבי אשר לוי, בנו של הרב משה. ודביר עמנואלוף, הנכד של אביגיל. כולנו חולקים סיפור משותף, כמה מנגינות, מנהגים של פסח, וחיבה מוזרה לחריף. אני לא יודע אם מישהו מאיתנו ירש את הנטייה של הסבא למיסטיקה, אבל לא הפסקנו לחלום.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו