בחופשת השחרור שלי מהצבא עברתי לגור בדירה משלי. איך לחיילת משוחררת יש כסף לשכר דירה? אין לה. עברתי לגור בדירה ששייכת לשבט הצופים בעיר, כחלק מתנאי ההעסקה המשונים שלי כמרכזת השבט. הרעיון היה לאפשר למרכז השבט לגור בדירה צמודה לשבט עצמו, ואכן הדירה הזו היתה קרובה לשבט ב־300 מטר יותר מאשר הבית של ההורים שלי בנצרת עילית (דאז).
וזה לא שלא היתה לי פרטיות בבית של ההורים - היתה לי קומה משלי, עם כניסה נפרדת, מקלחת ושירותים שצבעתי כמה שנים לפני כן בצבע שמן שחור, כחלק מאיזה טקס התבגרות מוזר. צבע שאמא שלי היתה צריכה לגרד עם שפכטל מהקרמיקה לפני שהם מכרו את הבית. לאקט הצביעה עצמו, אגב, אמא שלי הגיבה בשוויון נפש עייף של קצינה במשטרה: אנחה שהסאבטקסט שלה הוא ״מה שעשית הוא עבירה על החוק, אבל יש לי דברים יותר דחופים להתמודד איתם כרגע, אז אני מקווה שלא תצטרפי לכנופיה וסעי לשלום״.
ובכל זאת - לעזוב את הבית של ההורים, לפרוש כנפיים, גם אם רק 300 מטר צפונה - זו עדיין משאת נפשו של כל מתבגר. בגיל 21 ארזתי כמה בגדים ואת מערכת הסטריאו שלי, ועברתי לגור לבד בדירת שלושה וחצי חדרים ריקה בשיכון רכבת ישן.
השאלה הבוערת ביותר היתה איך למלא איכשהו את החלל העצום הזה ברהיטים. אם רוב הצעירים עוזבים את הבית לדירת שותפים, אני הייתי צריכה לרהט לבד סלון, חדר שינה, פינת אוכל ומטבח, ולהבין מה אני עושה עם עוד חדר שלם. בעיות הנדל״ן שלי אולי נראות משעשעות היום, אבל אז הן הטרידו אותי מאוד. בכל זאת, דירה ראשונה לבד. אבל באמת לבד.
מה עשיתי? ובכן, ב־2001 עוד לא היה יד2, ואנשים פשוט הוציאו את החפצים הישנים שלהם לרחוב. מהר מאוד הפכתי לרקון שמחטט בפחי אשפה, קריירה מפוארת שתהפוך אותי יום אחד (לפני שיצא האלבום הראשון שלי) למעצבת אביזרים ותפאורה בטלוויזיה, שכן אלה הכישורים המרכזיים הנדרשים למקצוע – זיהוי מציאות בפח האשפה וסבלות לעת מצוא.
למעשה, במהלך השנה שבה עבדתי בשבט "איריס" בנצרת עילית, הייתי מרוכזת הרבה יותר בריהוט ובעיצוב הדירה החדשה שלי מאשר בריכוז השבט. במאמר מוסגר, זה היה נראה לי מאוד תמוה, כמדריכת שריון משוחררת, שאני אומרת לילדים לעשות דברים והם לא עושים אותם. זו גם השנה שבה הבנתי שאני לעולם לא אעבוד בחינוך, כי אני לא אוהבת ילדים של אחרים ועוד פחות אוהבת לחנך אותם. תודה רבה, בדיוק מצאתי ארגז ירקות שבעוד רגע יהפוך לספרייה. אם מישהו צריך קשר מוט - תנו צלצול.
זו גם היתה השנה שבה למדתי לבשל, אמנם רק פתיתים ושניצל כוכבים, אבל בסטנדרטים שלי זה היה מעדן. למדתי לראשונה לעשות דברים שאני עושה עד היום, 20 שנה אחר כך: לשטוף כלים בלי שיצעקו עלי, להחליף מצעים, לשים מוזיקה ולעשות ספונג׳ה (את הכביסה עדיין לקחתי 300 מטר דרומה אל ההורים), לתהות אם נעלתי את הדלת, אם סגרתי את הגז, אם החתולה תשתגע ותעשה חורים בגושי הספוג הענקיים שעטפתי בבד, שאף אחד לא ישב עליהם מעולם, גם לא אני, ועדיין קראתי להם ״ספה״.
ובעיקר - למדתי להסתדר לבד. למדתי שטוב היות האדם לבדו (בהינתן שיש חיבור פיראטי לכבלים, אם מטים את הטלוויזיה קצת ימינה). שאני יכולה לקדוח חורים (עקום, אבל בכל זאת), לשחרר סתימה בכיור ולהחליף גומיות בברז. שגם אם נעים ביחד, אני יכולה להיות לבד. לא הרבה אנשים יודעים את זה עלי, אבל כוח העל שלי הוא לא להיות תלויה. לא בגבר, לא במקום עבודה, לא באישור של אף אחד - ובלי כוח העל הזה לא הייתי מצליחה לשרוד במקצוע שלי: אסור לך להיות תלויה. לא במחיאות כפיים, לא בכסף, לא באהבה או בעוקבים באינסטגרם.
אני עדיין חולמת לפעמים על הדירה המצ׳וקמקת ההיא, בדרך כלל כשלא הולך לי משהו. כי מה כבר יקרה? יכתבו עלי משהו רע? לא יכניסו את השיר לפלייליסט של גלגלצ? האלבום לא יצליח? כן, נו, אז מה? אם הצלחתי לחיות ממשכורת מצחיקה של מרכזת שבט צופים ולהפוך בעצמי חורבה לארמון (בעיניי, וזה מה שחשוב) - אני אסתדר גם עם זה. רק ככה הצלחתי לשרוד במקצוע המוזר הזה שלי שבו את מתרסקת על בסיס שבועי. לא משנה מה קרה לי, ידעתי שאקום, אנער את האבק ואתחיל שוב לטפס.
יום עצמאות שמח.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו