לשנות את כללי המשחק

בצל החששות (המוצדקים) מפני התפשטות הטרור לזירות נוספות, נשכח העניין העיקרי שסביבו מתנהל העימות עם אויביה הרדיקליים והאלימים של ישראל - בהר הבית, בעזה, בביירות, בג'נין, באום אל־פחם ובנגב. העימות מתנהל על "כללי המשחק" של ההרתעה: מי יכפה על מי את רצונו. במאבק הזה יש לפעמים מקום לפשרה טקטית קצרה, בתנאי שהיא מוליכה לתכתיב מכאיב ומשפיל.

האויבים האלה - חמאס, גדודי חללי אל־אקצא בג'נין, החוליגנים המתפרעים בהר הבית, מובילי הפוגרומים בערים המעורבות והמשתוללים בוואדי ערה ובכבישי הנגב - מודעים להתמכרותה של ישראל ל"שקט" ולכמיהתה לצמצום העימותים. בצל ההתמכרות הזו הם חותרים לשכפל את הצלחת נסראללה בלבנון בהרתעת ישראל מפני פגיעה באנשיו ובאדמת לבנון, המניחה לארגונו להתעצם באופן המחזק את ההרתעה הזו. חלקם מצליחים במידה רבה לבחור את גזרת העימות ואת עיתויו לפי נוחיותם, ואפילו לכפות על ישראל לסייע במימונם ובהעמקת אחיזתם בעמם בעת שהם מנהלים נגדה מלחמה. הם מסתמכים על תקווה מופרכת בעליל, בקריה ובירושלים, כאילו בהכרח ובכל מקום "בטן מלאה מרסנת אלימות". חמאס מצליח להצית מהומות בהר הבית ולפעול בכל האמצעים לעודד התפרצויות אלימות בגדה ובישראל, במקביל להתעצמות רגועה בעזה. מעמדו באוכלוסיית הרצועה מתקיים בזכות מימון כבד בעידוד ישראל: ישירות מקטאר ובאמצעות רבבות עובדים בישראל. הוא מצליח אפילו לחלץ מישראל שחרור מתפרעים בהשראתו בהר הבית, ומאיים בהידרדרות אלימה אם תעז לצמצם סיוע כלכלי לשלטונו.

מההצלחה של חמאס לומדים גם אויבי ישראל האחרים. אפילו במחוז ג'נין הסורר, אין ישראל משעה תמיכה כלכלית (באמצעות רכישות ערביי ישראל) למשך יותר מימים ספורים, מחשש שמצוקה כלכלית בבירת הטרור "תקצין" את המחבלים ותומכיהם השולטים במחנה ובחלקים ניכרים של העיר. בישראל פנימה מתסיסים ומאיימים לא רק האויבים המוצהרים בפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ובבל"ד. ראש העיר רהט קבע ברמז שקוף לאלימות ש"חילול קדושת אל־אקצא" נותן "לגיטימציה לתגובה" בקרב ערביי ישראל "מהצפון עד הדרום הרחוק".

ישראל נוהגת נכון במאבק ישיר בטרור חמוש ואלים ביו"ש וברצועה - פשיטות, מעצרים וחיכוך אלים עם הגורמים האלימים עצמם. נכון גם לגמול בהקלות כלכליות ואחרות לרשות ולאוכלוסייתה התמימה, כאשר היא פועלת בתיאום עם ישראל לריסון האלימות. בעזה ובמוקדי הטרור ביו"ש נעשה שימוש מהוסס מדי בשלילה מכאיבה ומתמשכת של ה"גזר", כחלק יעיל של המקל הכבד הנדרש כענישה מרתיעה מול התפרצות אלימה.

האיום בלב המדינה חמור מכל. אחרי הפרעות בערים המעורבות, שזכו לתמיכת מנהיגים ערבים בכירים, יש להכתיב הוצאה מ"כללי המשחק" הפוליטיים כל ביטוי של אלימות או רמז להפעלתה ולהזדהות עימה. כאשר תרבות אלימה המקננת בליבת החברה הערבית, מתפרצת במקביל בין חמולותיהם בכבישי הנגב, בערים המעורבות ובהשתוללויות הזדהות עם האויב, היא מחייבת טיפול, דיפרנציאלי אך נחרץ, בכל מוקדיה: ברהט ובאום אל־פחם, כמו בעזה ובג'נין.